כבר מזמן שהפיתה נחשבת למאפה חובה בכל בית בישראל, ואיך אפשר שלא? הרי הפיתה היא עולם ומלואו, או עולם ומילויו. אפשר לאכול אותה "על יבש" או עם שלל ממרחים ותוספות, ואפשר, איך לא, למלא אותה בכל טוב – ואז לנגוס בה וליהנות מכל ביס. הכל אפשרי כשזה נוגע לפיתה.
באופן כמעט מתבקש, בשנים האחרונות הפכה הפיתה למנה של ממש במסעדות רבות, וישנן כאלה שאפילו מוכרות אך ורק פיתות במילויים שונים. הטרנד הזה לא חדש ויחסית למקביליו הוא שורד די הרבה זמן, המון זמן אפילו, וכדי לבדוק האם עדיין יש לו מקום בעולם המהיר והמתחלף תדיר שנקרא "טרנדים קולינריים בישראל", הלכנו לאכול בשתיים מהמובילות שברשתות הפיתות – פיתה בסטה ופיתה בשר, ולנסות להבין מה קורה.
לפני שנגיע לטעמים, חשוב לציין שהפיתות בשני המקומות היו טריות, חמות וטעימות, וחשוב אפילו לא פחות –הן הצליחו להחזיק יפה-יפה כל מילוי שנכנס לתוכן. וזה בעצם מה שחשוב, כי גם הטרנד התחיל לשעמם ולמצות את עצמו, האוכל עדיין טוב ואיכותי. מעבר לזה, בתפריטים של שתי המסעדות יש מנות די דומות, כי בסופו של דבר הן לא מנסות להמציא את הפיתה מחדש, אלא למלא אותה במילויים די שגרתיים, וזה ממש לא דבר רע.
נתחיל מ"פיתה בשר". שנינו הסכמנו שהפיתה עם חתיכות האנטרקוט הייתה המוצלחת ביותר. עם תיבול עדין של מלח גס דק ומידת עשייה מדויקת, זו הייתה המנה המוצלחת ביותר, כזו שהרגישה שהיא שווה כל ביס וביס, ועם אפס תחושת חרטה על כל פחמימה שנכנסת לגוף.
הקבב ונקניקיות המרגז שאכלתי היו פיקנטיות במידה שלא תגרום לכם להזיע, והיו טעימות. בכלל, השילוב עם הטחינה והירקות השרופים שהיו בפנים נתנו תחושה של "על האש" איכותי, וזה בהחלט היה מוצלח.
מה עוד היה בפיתות של "פיתה בשר"? כבד עוף שאמנם אני לא מתחבר אליו, אבל אשתי שאכלה אותו מאוד נהנתה ואמרה שהוא טעים ונימוח, ואפילו אני, הייטר כבדי עוף שכמוני, יודע שזו מחמאה למאכל הזה.
פיתת הפרגית הייתה חביבה וסימפטית גם כן, טעימה אך פחות מוצלחת לטעמנו מהמנות מעלה. לעומתה, התאכזבנו לגמרי מהלחמג'ון שלא הצליח לסחוף אותנו אלא להיפך – היה כבד ומוריד. יכול להיות שאם היו שמים על הבשר טחינה נוזלית או רוטב אחר במידה ומתבלים אותו אפילו במעט, אפשר היה להפוך את המנה הזו למדהימה.
ממול, נמצאת "פיתה בסטה". התחלנו עם המנה החדשה – "פיתה גירוס", והיא הייתה המצטינת מכל הפיתות שאכלנו, ותאמינו לנו, אכלנו המון בשביל הכתבה הזו. המילוי הבאמת לא שגרתי הזה כולל רצועות פרגית דקות בתיבול הבית עם עגבנייה, בצל סומק, צ'יפס קריספי עם אורגנו ואיולי שום-שמיר (אפשר גם לבחור בטחינה). מה אפשר להגיד עליה חוץ מ"וואו"? אולי שזו המנה הכי טובה שאכלתי בחודשים האחרונים, לא פחות.
רצועות הפרגית היו לא פחות ממדהימות, כשכל ביס בפיתה עשה חשק לעוד ביס ולעוד אחד – עד שסיימתי את המנה, מה שהשאיר אותי עצוב ועם ידיים ריקות, אבל עם זיכרון כיפי של מנה לא פחות מנפלאה. הכל עבד כמו שצריך בפיתה הזו, מהתיבול הפנומנלי ומידת העשייה של הפרגית ועד האיולי והירקות. הפיתה הזו הרגישה לחלוטין כמו מנה שאפילו ביוון היו מתגאים בה.
אבל "פיתה בסטה" לא מתבססת רק על הגירוס, אלא על פיתות נוספות. פיתת השניצל (על שם בלוגרית האוכל דניאל עמית) הרגישה קצת סתמית, על אף שמדובר באחת המנות הנמכרות ביותר ברשת. השניצל נח בפיתה עם ביצת עין, חציל, מטבוחה וטחינה – אבל הוא לא מלהיב כל כך. כל ביס מרגיש גנרי, ואם כבר אוכלים פיתה במילוי כזה אז כדאי שהוא יהיה יותר מגנרי.
דברים דומים אפשר גם לומר על פיתת האסאדו ופיתת הסטייק. האסאדו, שמגיע מפורק לאחר בישול של 8 שמונה במרינדה עם, בין היתר, נגיעות קרם לימון וצ'ימיצ'ורי, עשוי טוב ואחלה לגמרי, אבל כמו שאין בו מגרעות, אין בו גם יתרונות. פיתת הסטייק, שכוללת גם רצועות מנתח אנטרקוט לצד ביצת עין וצ'ימיצ'ורי, קצת חסרה בטעם, וככזו היא מאכזבת. אין בה שום דבר ייחודי, והיא מרגישה כאילו המונח למל"מ (לא מזיק, לא מועיל) הומצא במיוחד בשבילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו