הדיינר המדובר של קוקה קולה חזר להאנגר 11 בתל אביב, עם חוויה שנשענת חזק על נוסטלגיית האייטיז והניינטיז. חמישה שפים וקונדיטורים קיבלו עמדות משלהם, לכל אחד תפריט נפרד, ובכל יום מתקיימות במקום גם הופעות חיות.
הגעתי לבדוק איך נראית החוויה מקרוב, מה באמת שווה לאכול וכמה כל זה עולה.
כבר בכניסה להאנגר 11 קשה לפספס את ההשקעה בעיצוב. המתחם כולו הפך לדיינר אמריקאי נוסטלגי, עם הרבה אדום, שחור ולבן, כיסאות בר גבוהים וספות דיינר קלאסיות שמחזירות מיד לסרטים ולסדרות האמריקאיים של התקופה.
מסביב יש אורות ניאון, תאורת לד ושלל אלמנטים מאוירים. מי שמגיע בשביל התמונות ימצא גם לא מעט הזדמנויות לכך: אופנוע, ספה, עמדות צילום ואפילו עמדה המבוססת על AI.
גם העמדות הקולינריות משתלבות בקונספט. לכל אחד מהשפים והקונדיטורים יש מתחם משלו, עם עיצוב ותפריט ייעודיים.
אז מה באמת שווה לאכול?
ירדן שי: טאקו קליל ומדויק
ירדן שי, פיינליסטית "המטבח המנצח" והשפית של בר האוכל צ'אקולי, הלכה על כיוון מקסיקני-אמריקאי.
בחרתי בטאקו העוף: שתי טורטיות במילוי עוף, לצד נאצ'וס ודיפ גוואקמולי. העוף היה עסיסי, עם חריפות קלה ומדויקת, והגוואקמולי עבד איתו מצוין. זה ביס טעים ולא כבד, שמתאים במיוחד למי שרוצה לעבור בין כמה עמדות ולא להיעצר כבר במנה הראשונה.
מושיק רוט: הצ'יפס שעובד כמו ארוחה
מושיק רוט לקח את הצ'יפס ההולנדי המוכר והעמיס עליו בשר מפורק ורוטב סאטה.
הצ'יפס היה מטוגן היטב, פריך מבחוץ ורך מבפנים, והבשר המפורק היה מוצלח מאוד. אבל רוטב הסאטה הוא שחיבר מבחינתי את הכול ונתן למנה את עומק הטעם שהיה חסר לה בלעדיו. זו מנה גדולה, נדיבה ומשביעה יחסית לאחרות שטעמתי.
חיים כהן: דיקסי, גם בתוך הדיינר
חיים כהן לא ניסה להמציא כאן משהו חדש, אלא הביא את אחד הטעמים המזוהים ביותר עם דיקסי: הכנפיים ברוטב החריף-מתוק.
מי שמכיר ואוהב את הכנפיים של דיקסי יקבל בדיוק את מה שהוא מצפה לו. הן היו עסיסיות, עטופות היטב ברוטב המוכר, עם האיזון הנכון בין מתיקות לחריפות. לא הפתעה, אבל בהחלט ביצוע טוב של קלאסיקה.
גיא גמזו: המנה שניצחה מבחינתי
אצל גיא גמזו בחרתי בצ'יקן טריאקי בורגר, וזו הייתה מבחינתי המנה הטובה ביותר שטעמתי בדיינר. העוף היה עסיסי מאוד, רוטב הטריאקי מתוק ועשיר והלחמנייה השחורה הייתה רכה ואוורירית. יחד עם שאר התוספות התקבל ביס מצוין ומאוזן שקשה להניח מהיד.
גם השעועית שהוגשה בצד הפתיעה לטובה והכניסה למנה משהו רענן יותר מול המתיקות והעושר של הבורגר.
מורן גיל: קינוח אחד מצוין, אחד מתוק מדי
על החלק המתוק חתום השף-קונדיטור מורן גיל, הבעלים של הקייקרי בתל אביב. טארט הלימון והלוטוס היה קינוח מצוין: קרמי, מתוק במידה ועם מספיק רעננות כדי לעבוד טוב כסיום לארוחה עמוסת טעמים.
טעמתי גם את הסאנדיי בראוני הוט פאדג', וכאן כבר הרגשתי שהלכו צעד אחד רחוק מדי. הוא היה עמוס ומתוק מאוד, ובעיניי חסר בו משהו שיאזן את כל העושר הזה. מבין השניים, הייתי חוזר בלי היסוס לטארט.
וכמה כל זה עולה?
בגזרת הקינוחים המחיר עומד על 40 שקלים, ומשקה עולה 6 שקלים. כרטיס הכניסה כולל מנה ומשקה, כך שאת הטעימה הראשונה מקבלים כבר במסגרת הכרטיס.
מי שרוצה להמשיך לאכול מעבר לכך יכול לרכוש מנות נוספות במחירים של 40-57 שקלים. במחיר של 57 שקלים מקבלים מנה ומשקה.
כדאי לקחת בחשבון שחלק מהמנות אינן גדולות במיוחד. מי שיגיע רעב מאוד כנראה לא יסתפק במנה אחת, אבל דווקא כאן נמצא גם היתרון של הפורמט: אפשר לעבור בין העמדות ולטעום כמה מהשפים במקום להתחייב למנה אחת גדולה.
באים בשביל החוויה, אבל יש גם מה לאכול
הדיינר מצליח קודם כול כחוויה. העיצוב מושקע, האווירה קלילה והנוסטלגיה נמצאת כמעט בכל פינה. האוכל ברובו עמד מבחינתי בציפיות, גם אם לא כל מנה הייתה באותה רמה.
הצ'יקן טריאקי בורגר של גיא גמזו היה המנה שהייתי חוזר אליה ראשונה, הצ'יפס של מושיק רוט סיפק את אחת המנות הנדיבות יותר, והטארט של מורן גיל סגר את הארוחה בדיוק כמו שרציתי. הסאנדיי, לעומת זאת, היה מתוק ועמוס מדי לטעמי.
בסופו של דבר, זה פחות מקום שמגיעים אליו רק כדי לאכול ויותר אירוע שבנוי משילוב של אוכל, מוזיקה, עיצוב ונוסטלגיה. ואם כבר מגיעים רעבים, הייתי מנצל את הפורמט כדי לטעום מכמה עמדות ולא להסתפק באחת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו