יש משהו מעט מחשיד במסעדות שנראות טוב מדי. אתם מכירים את זה: נכנסים, מתפעלים מהעיצוב, מצלמים את החלל, מצלמים שוב, מתיישבים מול נוף נהדר ואז מגלים שבאיזשהו שלב בדרך מישהו שכח שצריך גם לבשל. במקומות כאלו לפעמים נדמה שהמטבח קיבל את מה שנשאר מהתקציב אחרי שהמעצב סיים להשתולל. ב"אסיה", שנפתחה להרצה באילת לפני שבועות ספורים, החשש הזה מתעורר כבר בכניסה. המקום פשוט יפה מדי.
המסעדה ממוקמת על גג מתחם שבעת הכוכבים מול השטח שבו שכן בעבר שדה התעופה של אילת, במיקום כמעט אידיאלי: קרוב מספיק למרכז העיר עבור האילתים, ובמרחק של כרבע שעה הליכה מאזור המלונות והטיילת עבור התיירים.
אבל "על גג של קניון" הוא תיאור שעושה עוול למה שמחכה למעלה. 10.5 מיליון שקלים הושקעו ב"אסיה", ומספיק להסתובב בה כמה דקות כדי להבין לאן הם הלכו. מדובר באחד מחללי המסעדות המרשימים שנפתחו בישראל בשנים האחרונות, ובוודאי באחד המרשימים שראיתי באילת. את ההשקעה רואים כמעט בכל מטר.
10.5 מיליון שקלים שקשה לפספס
"אסיה" היא למעשה אוסף של חללים, וכל אחד מהם מרגיש מעט אחרת. יש חלל פנימי אלגנטי שבמרכזו בר גדול ומרשים, אזורי ישיבה אינטימיים יותר, הרבה עץ, אבן, צמחייה ותאורה חמה, ומרפסות פתוחות שמביטות אל העיר, הרי אדום והמפרץ. ואז מגיעים אל אחד האזורים המרשימים ביותר: מתחם לאונג' פתוח שבמרכזו בריכת מים ארוכה ומוארת, מוקפת ספות ושולחנות. זו מסעדה שמחליפה תפאורה תוך כדי הליכה, כמעט כאילו מישהו פחד שתספיקו להתרגל ליופי של החדר הקודם.
בשעת בין ערביים, כשהשמיים מחליפים צבעים, האורות נדלקים והמים מתחילים לזהור, קשה להאמין שאתם עדיין על גג של מרכז מסחרי באילת. לפרקים המקום מרגיש יותר כמו מסעדה בתוך ריזורט יוקרתי במזרח הרחוק מאשר כמסעדה שנמצאת כמה דקות הליכה מהטיילת.
ולמרות כל הפאסון, הקהל מפתיע לטובה. אפשר היה לצפות שמקום כזה יתמלא בעיקר בזוגות לבושים היטב ובצעירים שבאו לייצר תוכן לאינסטגרם, ויש גם כאלה, כמובן. אבל בערב שבו ביקרתי ישבו סביבנו גם משפחות עם ילדים, קבוצות חברים וסועדים בטווח גילאים רחב. "אסיה" מצליחה להיראות מפונפנת מבלי להפוך למקום שמרגיש כאילו צריך להתלבש במיוחד כדי להיכנס אליו. היא לובשת חליפה, אבל לא דורשת מהאורחים שלה להגיע עם עניבה.
וזה חשוב במיוחד בעיר כמו אילת. למרות כמויות התיירים והמלונות, העיר עדיין לא הפכה ליעד קולינרי של ממש. יש בה כמה מסעדות טובות, אבל מסעדות שמנסות לספק חוויה קולינרית שלמה ברמה גבוהה עדיין אינן עניין שבשגרה.
מסעדת שף של ממש עדיין קשה למצוא כאן. נדמה שאף שף ישראלי בכיר עוד לא החליט לקחת את ההימור הגדול ולפתוח בעיר מסעדת דגל. השפים הגדולים בישראל מוכנים לפתוח מסעדה כמעט בכל פינה בתל אביב, אבל 350 קילומטר דרומה, משום מה, האומץ נגמר. עד שזה יקרה, "אסיה" היא כנראה הדבר הכי קרוב שיש כרגע באילת לחוויה הזאת.
נראית יקרה, אבל אז מגיע התפריט
ופה מגיע הטוויסט האמיתי של "אסיה". כי אחרי העיצוב, הבריכה, הנוף, הבר העצום והצלחות שנראות כאילו יצאו ממסעדת שף תל אביבית יקרה, אתם מתכוננים נפשית גם לחשבון בהתאם. הארנק כבר מתכווץ בכיס עוד לפני שמישהו ביקש ממנו לעשות משהו. אבל זה לא קורה.
המקום נראה מפונפן, האוכל נראה יוקרתי, אבל התפריט מתנהג כאילו הוא לא חייב להחזיר 10.5 מיליון שקל מכל סועד שנכנס בדלת. זה אולי אחד הדברים המפתיעים ביותר כאן. המחירים נמצאים לא פעם בטריטוריה של "ג'ירף" ו"ג'פניקה" ושל מסעדות אסייתיות קז'ואליות הרבה פחות שאפתניות, ולא באזורי המחיר שהחלל, השירות והפרזנטציה גורמים לכם לצפות להם. קצת כמו להיכנס למחלקת עסקים ולגלות שבטעות חייבו אתכם על תיירים.
וכן, עם כל הכבוד לרשתות האוכל האסייתי שמרשות לעצמן לגבות היום לא מעט כסף על ארוחה מהירה, "אסיה" מלמדת כאן שיעור קטן בענווה ובאיך עושים את זה חכם. בתפריט יש גם פאד תאי ומנות ווק קלאסיות במחירים שמתקרבים לאלה שתמצאו ברשתות, רק שכאן הן מוגשות במסעדה שהאירוח, העיצוב והשירות בה נמצאים בליגה אחרת. בלי לגרום לסועד לממן בכוחות עצמו את הבריכה שבהה בה חמש דקות קודם.
והפרזנטציה ראויה להתעכבות. עוד לפני שטועמים, ברור שמישהו במטבח הקדיש מחשבה רצינית לאופן שבו האוכל מגיע לשולחן. המנות מוגשות בכלים שנבחרו עבורן, לעיתים על קרח, לעיתים במשחקי גובה, צבע ומרקם, והתחושה היא של שולחן במסעדה יקרה משמעותית מזו שמופיעה בסופו של דבר בחשבון. כל מנה עושה כניסה קטנה משלה, אבל לשמחתנו אף אחת לא דורשת שטיח אדום. למרבה המזל, היופי הזה אינו רק תפאורה.
מתוחכם, אבל לא מתחכם
האוכל ב"אסיה" מתוחכם, אבל כמעט אף פעם לא מתחכם. זה הבדל חשוב. כמעט בכל מנה מסתתר חומר גלם לא צפוי, טכניקה מעניינת או ניסיון לקחת מנה אסייתית מוכרת לכיוון מעט אחר, אבל המטבח לא שוכח שבסוף כל התחכום הזה צריך להסתיים בביס שפשוט טעים לאכול. יש כאן הרבה סימני קריאה קולינריים, אבל מעט מאוד סימני שאלה. שום דבר לא מרגיש כאילו נוצר רק כדי שהמלצר יצטרך לבלות שלוש דקות בהסבר שלו.
זה מתחיל כבר בבריוש היפני (24 שקלים), בריוש מיסו שמגיע עם טחינה יפנית וסלסת בזיליקום. בריוש טוב נשמע כמו משימה פשוטה עד שפוגשים אחד שלא עשוי כמו שצריך. כאן הוא עשוי בדיוק כמו שצריך. הטחינה היפנית, גומה (Goma), שמקבלת סויה ולוקחת את הטעם המוכר למקום אחר לגמרי, משלימה מנה פשוטה לכאורה שהייתה נפלאה. מין מפגש פסגה קטן בין יפן למזרח התיכון, בלי נאומים ובלי משבר דיפלומטי.
הרבה פחות פשוטה, לפחות למראה, היא הקווין אסיה (46 שקלים). כבר בהגשה שלה מתחיל הכיף: קונוסים קריספיים אכילים עומדים בתוך קערה מלאה בקטניות צבעוניות, ובתוכם טרטר סינטה וקרם כרישה. זו אחת המנות המצטלמות ביותר על השולחן, אבל גם כאן לא מדובר בגימיק ריק.
הקונוס פריך, הטרטר עובד נהדר בתוכו, ואז מגיעים לתחתית ומגלים את קרם הכרישה. קצת כמו הרגע הזה בסוף טילון שבו מגיעים סוף סוף לשוקולד שבתחתית, רק בגרסה הרבה יותר מתוחכמת. הילד שבכם מזהה מיד את הטריק.
המידורי קושו (42 שקלים), טבעות זוקיני בטמפורה המוגשות על שיפוד, הולך לכיוון ההפוך. זו מנה צמחונית פשוטה לכאורה, אבל הביצוע מצוין והטעמים הרבה יותר מיוחדים ממה שהמנה הצנועה מרמזת. עוד הוכחה לכך שלא כל צלחת צריכה לעשות סלטה באוויר כדי להצדיק את מקומה בתפריט. לפעמים מספיק לה לעמוד ישר על השיפוד ולעשות את העבודה.
גם סלט המנגו עם דג בטמפורה (68 שקלים) וסום טם (48 שקלים), סלט הפפאיה התאילנדי, המשיכו את אותו קו של טעמים רעננים, חדים ומדויקים.
הדגים הנאים הם כבר סיפור אחר
אם צריך לסמן אזור אחד בתפריט שבו "אסיה" מעלה הילוך, אלה הדגים הנאים. כאן המטבח מפסיק לחמם מנועים ומתחיל לנסוע.
הטוגראשי טונה (72 שקלים) היה ממנות הפתיחה הטובות ביותר בארוחה: טטאקי טונה צרוב מבחוץ ונא לחלוטין במרכז, שמגיע על סלסת אננס, צ'ילי וליים. החיבור בין הדג השומני והנקי למתיקות של האננס, החמיצות והחריפות עובד מעולה. זו מנה שבה כל המרכיבים מורגשים, אבל אף אחד מהם לא משתלט על הטונה.
הגיוזה במילוי פרגית (54 שקלים) הייתה שונה למדי מהגרסה המוכרת. במקום המילוי העדין יחסית שמקבלים בדרך כלל בכיסוני גיוזה, כאן מגיע טעם עוצמתי של שמן שומשום שמעניק למנה מליחות ועומק. זו גיוזה עם ווליום גבוה, במובן הטוב של המילה. לא לחישה יפנית מנומסת, יותר שיחה ערה שהשולחן ליד כבר יכול לשמוע.
שיפוד האנטריקוט (68 שקלים) היה עוד אחת מהמנות הבולטות בארוחה. הבשר הגיע עשוי היטב, עסיסי ומלא טעם, ולצדו קציפת שיטאקי שהוסיפה אוממי ועומק בלי לכסות אותו. גם כאן, זו לא המצאה מחדש של הגלגל אלא ביצוע מדויק מאוד של רעיון טוב. לפעמים עדיף גלגל מצוין על עוד שף שמנסה לשכנע אותנו שהוא המציא את האופניים.
הסושי שמסרב להישאר בתוך הרול
אבל אולי החלק המעניין ביותר בתפריט הוא האופן שבו "אסיה" מטפלת בסושי. יש כאן רולים קלאסיים יותר, בהם גם סלמון קון (68 שקלים) מוצלח מאוד, אבל המנות שכדאי להתעכב עליהן הן דווקא אלה שמתרחקות מהתבנית המוכרת. הסושי כאן מכיר היטב את החוקים, ולכן מרשה לעצמו מדי פעם להפר אותם.
האסיה מיקס (78 שקלים), עם טונה ואינטיאס, היה אחד המיוחדים שבהם. השילוב עם תוספת הדובדבן למעלה מכניס לתוך הביס טוויסט של מתיקות לא צפויה, ומשנה לחלוטין את האופי המוכר של רול דגים. זה לא מתוק במובן הקינוחי, כמובן, אלא נגיעה שמופיעה לרגע ומבליטה דווקא את טעמו של הדג. הדובדבן כאן הוא לא הדובדבן שבקצפת, אלא אורח מפתיע שאיכשהו התיישב בדיוק בכיסא הנכון.
הווייט רול (72 שקלים) משובח מסיבה אחרת לגמרי. במקום מעטפת האצה המוכרת הוא עטוף בקולרבי, מה שהופך אותו לקליל, רענן ושונה מאוד במרקם. מעבר לכך שמדובר באופציה מעניינת למי שמחפש מנה קטוגנית, זה פשוט רול טוב בפני עצמו. הקולרבי אינו תחליף שמרגישים שהתפשרו עליו, אלא חלק מהרעיון של המנה. הוא לא מתחפש לאצה; הוא מגיע כקולרבי ודורש שתסתדרו עם זה. מסתבר שקל מאוד להסתדר.
ואז מגיעות שתי מנות שלוקחות את המשחק הזה צעד נוסף קדימה. הקריספי רייס (58 שקל) בנוי מריבועי אורז פריכים לצד טרטר טונה ספייסי, איולי נענע, מסאגו ארארה וקרם אבוקדו. אם מפרקים את המנה לטעמים, נמצאים בעולם המוכר של רול טוב. אלא שבמקום לגלגל הכול בתוך אצה ואורז, המטבח מפרק את האלמנטים ומרכיב אותם מחדש.
האורז הופך לפריך, הדג נשאר רך וקר, והאבוקדו והאיולי מחברים הכול בחזרה. זה סושי מפורק, או ניסיון קטן להמציא מחדש את הסושי, והניסיון עובד מצוין. כאילו פירקו רול ללגו, ערבבו את החלקים ובנו ממנו משהו אחר שעדיין ברור לחלוטין מאיזו קופסה הוא הגיע.
אותו דבר קורה עם ההנד רול (52 שקלים), שהיה אחד המוצלחים במיוחד. למעשה מדובר במעין סושי פתוח, ששומר על עולם הטעמים המוכר אבל משנה את צורת האכילה ואת היחסים בין המרכיבים. הוא עדיין מרגיש לחלוטין כמו סושי, אבל לא כמו עוד רול שכבר אכלתם בעשרות מסעדות.
יש לא מעט מסעדות שמנסות להמציא מחדש מנות שאף אחד לא ביקש מהן להמציא מחדש. כאן זה עובד, בעיקר מפני ש"אסיה" לא הורסת את הסושי בדרך להפוך אותו למעניין יותר. היא פשוט מזיזה קצת את החלקים. לא מהפכה, יותר שיפוץ מוצלח בדירה שגם קודם היה נעים לגור בה.
גם הבר יודע מה הוא עושה
גם הקוקטיילים לא מרגישים כמו נספח שנועד למלא עוד עמוד בתפריט. ניסינו שניים ושניהם היו יוצאים מן הכלל. הקלבדוס (58 שקלים), קוקטייל אדום, פירותי ועשיר, היה מוצלח מאוד. אבל המצטיין מבחינתנו היה השוגון (58 שקלים): רענן, מאוזן ומדויק, מסוג הקוקטיילים שגורמים לקחת עוד לגימה לפני שהחלטתם בכלל אם אתם רוצים עוד אחת. הכוס מתרוקנת קצת יותר מהר מכפי שהאחריות האישית הייתה ממליצה.
ובמסעדה שכל כך הרבה תשומת לב הושקעה במראה שלה, נחמד לגלות שגם הבר לא מסתפק בלהוציא כוסות יפות לשולחן. ב"אסיה" גם האלכוהול מבין שהוא לא הגיע רק כדי להצטלם ליד הבריכה.
אפילו הקינוחים מצליחים להפתיע
אני לא איש של קינוחים אסייתים, ובמסעדות אסייתיות הם בדרך כלל החלק בארוחה שעליו הכי קל לי לוותר. דווקא כאן הגיעו שלושה קינוחים שונים מאוד זה מזה, ולא דומים במיוחד לסיום האסייתי הגנרי שפוגשים שוב ושוב. בשלב הזה של הארוחה כבר הייתי מוכן להניף דגל לבן, אבל המטבח שלח לשולחן שלושה נציגים למשא ומתן.
הראשון, מאצ'ה סטונס (56 שקלים), הוא כנראה הקינוח האסייתי היפה ביותר שראיתי עד היום, ובוודאי אחת המנות היפות ביותר שהגיעו לשולחן. קרם פטיסייר, שוקולד לבן, פייטה מאצ'ה, מרנג, קולי מנגו וטוויל שומשום מרכיבים צלחת שנראית כמעט יפה מדי בשביל להרוס. אני לא חסיד של מאצ'ה, ובכל זאת נהניתי ממנה. הקרם והשוקולד הלבן מרככים את הטעמים הירקרקים והמרירים של המאצ'ה, וגם אם החך שלי לא התאהב בה כפי שהעיניים התאהבו, קשה היה להפסיק להסתכל.
הלוטי (56 שקלים) לוקח את הארוחה לכיוון אחר לגמרי: פחזניות במילוי קרמו בננה, בננות בטופי מיסו וופל קקאו. קינוח עשיר, מפנק ומוצלח מאוד, עם אותו משחק ש"אסיה" אוהבת לנהל לאורך כל הארוחה בין טעמים מוכרים לבין חומרי גלם ששולחים אותם לכיוון אחר. בננה וטופי הם חברים ותיקים, אבל המיסו נכנס ביניהם ומצליח לשנות את השיחה.
ואז הגיע הבלק יוזו (56 שקלים), ובפער גדול מבחינתי גם הקינוח הטוב מבין השלושה ואחד הקינוחים הטובים שאכלתי במסעדה אסייתית. קובייה שחורה ודרמטית של מוס יוזו ושומשום שחור, שמגיעה על קרמבל בוטנים ומסתירה בתוכה אנגלז קוקוס. צריך לשבור את הקובייה כדי להגיע פנימה, כך שגם האכילה עצמה הופכת לחלק מהמנה. אלא שבניגוד ללא מעט קינוחים שמבקשים להיות "חווייתיים", כאן ההצגה לא באה במקום הטעם.
החמיצות של היוזו, העומק הקלוי של השומשום השחור, המתיקות והמרקם של הקרמבל והקוקוס מתחברים לקינוח נהדר. העיניים נהנות לפני הכפית, ואז הכפית מצליחה לעמוד בציפיות שהן יצרו.
אילת הייתה צריכה מקום כזה
"אסיה" עדיין נמצאת בתקופת הרצה. נכון לעכשיו היא פועלת בערבים בלבד, אבל מספטמבר היא צפויה להיפתח גם לארוחות צהריים, ובהמשך צפוי להצטרף גם מערך משלוחים. לכן מוקדם עדיין לקבוע איך המקום יתפקד לאורך זמן, ובעיקר איך מטבח שאפתני כל כך יתמודד עם נפחי עבודה גדולים יותר. תקופת הרצה היא ירח הדבש של מסעדה; המבחן האמיתי מתחיל כשהשגרה נכנסת בדלת.
אבל אחרי ארוחה ארוכה מאוד, קשה שלא להרגיש שמשהו מעניין קרה כאן. אילת קיבלה מסעדה שלא מבקשת הנחות בגלל המיקום שלה, ולא מסתפקת בכך שקהל שבוי של תיירים ממילא מחפש איפה לאכול. היא נראית כאילו נפתחה במרכז תל אביב, מתייחסת לצלחת כאילו היא נמצאת במסעדת שף, ובאופן מפתיע מתמחרת את עצמה בצורה הרבה פחות יומרנית משני הדברים האלה.
במילים אחרות, היא אימצה מתל אביב את השאפתנות ושכחה, למרבה המזל, לקחת איתה את כל החוצפה של החשבון. וזה אולי הדבר שהכי נשאר איתנו מהערב. לא הבריכה, לא הנוף, לא הבר העצום ואפילו לא אחת המנות. היחס בין כל אלה לבין המחיר.
בתל אביב התרגלנו לכך שמסעדה אסייתית מעוצבת יכולה לגבות כמעט כל סכום בשם חומרי גלם, יצירתיות ו"אווירה". גם רשתות אסייתיות כבר מזמן אינן ארוחה זולה במיוחד. "אסיה" בונה מקום ב-10.5 מיליון שקל ומגישה מנות שנראות כאילו כל אחת מהן עברה אודישן לאינסטגרם, ובכל זאת לא הופכת את החשבון לעונש. יש כאן הרבה הצגה, אבל באופן חריג הקהל לא מתבקש לשלם גם על התפאורה. היא לא זולה. היא פשוט מתומחרת בהיגיון. וב-2026, במסעדה שנראית כך, זה כמעט מרגיש מהפכני.
אילת עדיין מחכה לשף הגדול שיהמר עליה ויפתח בה מסעדת שף אמיתית. בינתיים, "אסיה" התקרבה לשם יותר מרוב המקומות בעיר. ואם היא תצליח לשמור לאורך זמן על רמת הביצוע, השירות והמחירים של תקופת ההרצה, היא עשויה להפוך לא רק למסעדה שכדאי לאכול בה כשכבר נמצאים באילת, היא יכולה להיות סיבה טובה להגיע.
ASIA, על גג מתחם שבעת הכוכבים של אילת
שעות הפעילות במהלך חודש אוגוסט: 18:00-24:00
שישי אירועים בלבד
החל מחודש ספטמבר שעות הפעילות: 12:00-2:00
ויתאפשרו גם שירותי משלוחים לאזור