פעם, ארוחה חגיגית במסעדה נראתה אחרת לגמרי. היו מנות שהגיעו לשולחן כשהן בוערות, עגלות שירות שעברו בין הסועדים, קינוחים גדולים מהחיים ובר סלטים שממנו אפשר היה להרכיב צלחת שוב ושוב.
כמה מהסמלים הקולינריים של שנות ה-80 וה-90 עדיין איתנו, אבל רבים מהם כבר הפכו לזיכרון נוסטלגי. רשימות שפורסמו לאחרונה ב־Express הבריטי וב־Yahoo Lifestyle האמריקאי מחזירות לבמה שורה של מנות וסגנונות הגשה שפעם היו אופנתיים במיוחד בעולם המערבי.
חלקם לא באמת נעלמו, כמובן, אבל הרבה פחות נפוץ לפגוש אותם כיום בתפריט של מסעדה רגילה.
המאפה הקטן שכיכב באירוח
אחת הדוגמאות היא וול־או־וון (Vol-au-vent), מאפה קטן וחלול מבצק עלים, שממלאים בדרך כלל בתערובת מלוחה וקרמית. במשך שנים הוא נחשב למנה חגיגית ומתוחכמת והופיע באירוחים ובמסיבות.
גם השילוב של קוביות גבינה ואננס על קיסמים, שנראה היום כמעט כמו קריקטורה של מסיבת קוקטייל מהעבר, היה פעם דרך מקובלת להגיש כיבוד לאורחים.
לצדם פרחו הארוחות המוכנות מהמקפיא. האפשרות להוציא מנה קפואה, לחמם ולהגיש התאימה היטב לעידן שבו מזון מוכן ונוחות נתפסו כסמלים של החיים המודרניים. הארוחות הקפואות לא נעלמו, אבל המנות והדימוי שנלווים אליהן השתנו מאוד.
כשהארוחה הייתה גם מופע
אחד הדברים שנעלמו במידה רבה ממסעדות הוא המופע שהתרחש ממש ליד השולחן. פעם לא היה חריג לראות מלצר או טבח מסיים את הכנת המנה לעיני הסועדים, לפעמים עם להבה גדולה שהבטיחה שכל המסעדה תסתכל.
סטייק דיאן הוא דוגמה קלאסית. בגרסה המסורתית, הסטייק ורוטבו הוכנו או הושלמו ליד השולחן ולעיתים עברו פלמבה, טכניקה שבה מוסיפים אלכוהול ומציתים אותו לזמן קצר.
גם בננות פוסטר, קינוח אמריקאי של בננות ברוטב חמאה, סוכר ואלכוהול, זכה לאותו טיפול לוהט. האש לא הייתה רק חלק מההכנה, היא הייתה חלק מהבילוי.
ביף וולינגטון, נתח בקר עטוף בדרך כלל בשכבת פטריות ובבצק עלים ונאפה בשלמותו, היה עוד סמל של ארוחה יוקרתית. הוא לא נעלם, ואף זוכה מדי פעם לקאמבק, אבל כבר אינו נוכחות מובנת מאליה בתפריטי מסעדות כפי שהיה בתקופות מסוימות בעבר.
ואז היה בייקד אלסקה, קינוח ראוותני במיוחד שבו גלידה ועוגה מכוסות במרנג, שמושחם במהירות מבחוץ בלי להמיס את הגלידה שבתוכו. בדיוק מסוג הקינוחים שנועדו לגרום לשולחן הסמוך להסתובב ולהסתכל.
זוכרים את בר הסלטים?
ייתכן שזה הסמל המובהק ביותר של מסעדות התקופה. בר הסלטים היה רעיון פשוט ומפתה: במקום להזמין סלט אחד, הסועד ניגש למזנון בשירות עצמי ובונה לעצמו צלחת מירקות, חסה, תוספות, רטבים ולעיתים גם סלטים מוכנים. בשנות ה-80 ברים כאלה היו נפוצים מאוד במסעדות בארצות הברית, ואפילו רשתות מזון מהיר הציעו אותם.
Wendy's, רשת ההמבורגרים האמריקאית, הייתה בין הדוגמאות הבולטות. בתקופה שבה המבורגר וצ'יפס היו לב הארוחה, האפשרות לגשת לבר עמוס ירקות ותוספות נחשבה לאטרקציה בפני עצמה.
למי שגדלו על מזנוני סלטים בבתי מלון, במסעדות ובחדרי אוכל, הרעיון בוודאי לא נשמע אקזוטי במיוחד. אבל בארצות הברית בר הסלטים היה במשך תקופה סמל מובהק של מסעדת המשפחה ושל שנות ה-80, עד שהלך ואיבד ממעמדו.
גם הקיש היה פעם שיא התחכום
עוד שמות ברשימה נשמעים היום כמו תפריט שנשלף ממסעדה של פעם: ביף סטרוגנוף, רצועות בקר ברוטב קרמי המזוהות עם המטבח הרוסי; קציצות בשר בסגנון שוודי; וכבד עם בצל.
גם הקיש, המאפה הצרפתי המלוח המבוסס על בצק ומלית של ביצים ושמנת, נהנה מתקופת זוהר. בארצות הברית של סוף שנות ה־70 ושנות ה־80 הוא הפך למזוהה כל כך עם אוכל אופנתי ומתוחכם, עד ששמו נכנס גם לתרבות הפופולרית.
קרפים מלוחים עברו מסלול דומה. במשך תקופה היה מקובל להגיש אותם כמנה עיקרית, במילויים כמו עוף או בשר סרטנים וברטבים עשירים. כיום הקרפ מזוהה אצל רבים הרבה יותר עם הגרסה המתוקה.
שנות ה-90 הביאו אופנות משלהן. פסטו, פלפלים קלויים ועגבניות מיובשות הופיעו בשלב מסוים כמעט בכל מקום, מפסטות וכריכים ועד סלטים ומנות עיקריות. גם הם לא נעלמו, כמובן, אבל איבדו את מעמדם כתוספת האופנתית שכמעט כל מסעדה הרגישה שהיא חייבת להכניס לתפריט.
ומה לקינוח? הרבה שוקולד, גלידה ואש
גם ויטרינת הקינוחים של פעם נראתה אחרת. מוס שוקולד שהוגש בגביע זכוכית, עוגת אננס הפוכה ועוגת שוקולד גרמנית, עוגת שכבות אמריקאית עשירה המזוהה עם מילוי קוקוס ואגוזי פקאן, היו בין הקינוחים שזכו לפופולריות גדולה.
ומעל כולם ריחף הפונדו. סיר משותף במרכז השולחן, גבינה מותכת וחתיכות לחם שכל אחד טובל בעצמו הפכו את הארוחה לאירוע חברתי. בגרסת הקינוח הגיע השוקולד המומס, שאליו טבלו פירות וממתקים.
הפונדו לא נכחד. אפשר עדיין למצוא מסעדות שמגישות אותו, והוא חוזר מדי פעם כחלק מגלי נוסטלגיה. אבל קשה לדמיין כיום את סיר הפונדו כאביזר חובה לאירוח אופנתי, כפי שהיה בתקופות שבהן הפך לתופעה בינלאומית.
ויש מנה שנעלמה מסיבה רצינית יותר
לא כל המאכלים ברשימה התרחקו מהתפריט רק משום שהאופנה השתנתה. דוגמה בולטת היא דג האורנג' ראפי (Orange roughy), דג מעמקים שזכה בעבר לפופולריות מסחרית.
זהו דג שמתפתח ומתרבה באיטיות יוצאת דופן ויכול לחיות יותר ממאה שנה. התכונות האלה הופכות אוכלוסיות שלו לפגיעות במיוחד לדיג־יתר: כאשר מוציאים מהים מספר גדול של דגים בוגרים, לאוכלוסייה נדרש זמן רב להתאושש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו