"עשר שנים, לך תזכור", אמרו גששינו, אבל נדמה כי העשור האחרון היה רווי תהפוכות בענף היין הישראלי, כשמצד אחד היין שלנו השתבח מאוד, אך מנגד, הדרך לנוח תחת הגפן או התאנה וללגום יין בלי דאגה - עדיין ארוכה.
הדבר הטוב ביותר שקרה לענף היין בעשור החולף הוא, ככל הנראה, השיפור הדרמטי באיכות התוצרת. "מבחינה איכותית, לכברת הדרך העצומה שעשינו בארץ בזמן כה קצר אין אח ורע בשום מקום בעולם", מספר "איש הענבים" חיים גן, שמפעיל מרכז ידע, הדרכה וחוויה לעולם היין ביפו, ומפיק את תחרות היין הבינלאומית "טרה וינו" ותערוכות יין שונות.
"איכות היין הישראלי השתפרה, יש לנו היום בישראל יותר ייננים מקצועיים מבעבר, ולראשונה בישראל נפתח מסלול ללימודי תואר מוסמך בגידול גפן וייננות מהאוניברסיטה העברית בפקולטה לחקלאות ברחובות. זה פנטסטי.
"גם רמת הטיפול בכרמים שודרגה פלאות - אם בעבר היו ייננים שזכו למעמד של כמעט כוכבי־על, הרי בעשור האחרון הדגש עבר דווקא אל העשייה החקלאית, והכורמים שהתמקצעו בסוג הזה של החקלאות זוכים ליחס של שותפי אמת מצד היקבים".
אבי בן עמי, מפיק תערוכת ה"סומלייה", הגדולה שבתערוכות היין בישראל, ואף עומד מאחורי תחרויות היין "אשכול הזהב" ו"בסט ואלי", מוסיף את זוית הראייה שלו: "כבר שנים שאנחנו רואים התארגנות אזורית וולונטרית של יקבים, אבל רק לאחרונה הצליחו יקבי מטה יהודה לקבל אישור ממשרד המשפטים לסימן רשום להתארגנות שלהם, ונראה כי תקדים זה יסלול את הדרך גם לאזורי יין נוספים בארץ לקבל הכרה, ממש כמו במדינות העולם המתוקנות. זה סימן בגרות מובהק לענף".
האמת היא שאם באזורי יין עסקינן, אפשר למנות כאחת מהצלחות העשור את ההתפתחות של אזורים כמו הנגב ויו"ש. "אם בעבר הגליל והגולן נחשבו אזורי גידול הכרמים המועדפים באופן מובהק על צרכני היין ועל הייננים", אומר גן, "הרי בעשור האחרון אנחנו רואים יותר זכיות ומדליות ליינות שמגיעים מכרמים ומיקבים בגב ההר ובנגב. זו ממש דרמה - החזון של בן־גוריון מתממש דרך בקבוק היין".
מעבר ליינות אלגנטיים יותר
גם מבחינת אופי היין, אפשר לטעון לשינוי משמעותי בעשור האחרון. "בעבר שלטו כאן יינות קברנה סוביניון אימתניים, שריריים ובשלים, עם טעמי עץ מודגשים", אומר לנו יותם שרון, יינן ותיק ומוערך, יועץ ליקבים ויבואן חביות וציוד לתעשיית היין, "ובעשור האחרון רואים לצידם תהליך של מעבר ליינות אלגנטיים יותר - פחות השפעת חבית, פחות אלכוהול, ומזני ענבים 'רגועים' יותר.
"מי שמוביל את שינוי הצריכה הזה היא תל אביב, שמתנהגת אחרת, שם גם יש חשיפה גבוהה יותר ליינות יבוא, אבל בהחלט רואים שזה מחלחל לאט גם אל שאר אזורי הארץ. כמו כן, גילינו שאפשר לעשות פה יינות לבנים נפלאים - שהביקוש להם עלה פלאים, גם מהזנים הפופולריים כמו שרדונה וסוביניון בלאן, אבל גם מזנים חדשים יותר כמו רוסאן, ויוניה וסמיון, שהתגלו כמוצלחים מאוד באזורנו - בעיקר באמצעות טכנולוגיה ייננית וידע שהיו חסרים, שימוש מושכל בשמרים מזנים שלא היו זמינים כאן פעם, וניהול בציר קצר ונכון יותר, תוך התאמת תהליכי הייצור לזן ולסגנון המבוקש.
"גם זכינו סוף־סוף למהפכת יינות הרוזה שכה חיכינו לה. בעבר היה קשה למכור פה יינות ורודים, אבל - אולי בגלל העלייה המאסיבית מצרפת - זה השתנה לגמרי, וכיום יש יינות רוזה איכותיים מאוד במגוון סגנונות, והביקוש בהתאם".
מתקדמים באיכות, תקועים בכמות
לצד ההצלחות יש גם כמה נקודות כואבות שלצערנו עדיין לא טופלו כראוי. הנקודה הכואבת ביותר אולי היא העובדה שצריכת היין בישראל לנפש לא גדלה כמעט. על פי מדידות שונות, עולה כי הצריכה האישית עומדת על כ־7-6 ליטרים יין לאדם לשנה, ממש כמו לפני עשור ויותר. "נכון ששותים היום יין יותר איכותי, אבל עם הכמות אנחנו תקועים. מי שהציל את הענף היו הצרכנים בתל אביב", אומר גן, "שם לוגמים יין בכמויות 'אירופיות' של יותר מ־20 ליטר לשנה, אבל גם ובעיקר המגזר הדתי והחרדי. כל כמה שזה נשמע מפתיע, המגזר החרדי התעורר והתחיל לצרוך יין באופן שלא היה מעולם. אספני היין הגדולים נמצאים שם, והוקמו פורומים וירטואליים שהובילו למפגשים חברתיים פיזיים, לטעימות ולערבי יין. היקבים שזיהו את זה מראש והפכו כשרים, הרוויחו בגדול".
גם שרון מצטרף לתחושות הללו, "בעשור האחרון ראינו השקעות בהקמת יקבים חדשים, לא מעט בבעלות של אנשים חרדים. הציבור הזה גילה את עולם היין האיכותי בענק, ויש שם לא מעט אנשים שמוכנים להוציא די הרבה כסף על יינות סופר־פרימיום. נכון, חלק מהיקבים הללו לא יודעים לדבר בשפה ה'ישראלית חילונית' ולכן הרבה פעמים הם מוכרים בתוך המגזר ונשארים מתחת לרדאר הכללי - אבל זה לא בגלל האיכות אלא בגלל שיווק בעייתי, ואני מאמין שזה רק עניין של זמן עד שזה ייפתר".
ההנגשה של היין לציבור הרחב, על מגוון אופניה, תמשיך להיות האתגר של הענף גם בעשור החדש. "יקבים שלא ידברו ישירות עם הצרכן יאבדו אותו", אומר "איש הענבים", "במקום להשקיע רק בבעלי חנויות היין, בסומליירים, בבתי מלון וכו', צריך לדבר עם הצרכן הסופי. הקהל הישראלי מאמין וקונה רק מיקבים שמדברים אליו ישירות. נוסף על כך, הצרכן הישראלי הממוצע מוטה זן. קל מאוד למכור לו קברנה סוביניון, אבל מה עם שאר הזנים? גם מחירי היין במסעדות טרם ירדו לרמות שיכולות לאפשר את הגדלת הצריכה. בתל אביב תפריטי המסעדות המובילות נשלטות על ידי יבואנים, לצד מספר חד־ספרתי של יקבי בוטיק מקומיים. צריך לשנות את זה, ועדיף מאוחר מאשר לעולם לא".
כל אלו הם אתגרים לא פשוטים שהענף עוד צריך להתמודד איתם, וזה עוד לפני שדיברנו על חוסר פיקוח ורגולציה, על וירוס העלים ליפרול 3 שמכה בכרמי הארץ ללא רחם, על חוסר התמרוץ מצד המדינה למגדלים (כנהוג בחו"ל) ועל תקרת הזכוכית שבמכירת יין ישראלי מעבר לים - אבל בואו נשאיר משהו גם לעשור הבא. רק נאחל שבעשור הקרוב כל אחד מאיתנו ישתה יותר כוסות יין בסוף היום, ואנחנו מסודרים. לחיים!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו