מה גרם לעשרות אנשים לחלות ואף למות מאכילת גלידה?

בימים החמים של הקיץ קשה לדמיין חוויה נעימה יותר מקערה של גלידה קרירה. אבל במאה ה־19, עבור לא מעט חובבי מתוקים, הכדור הקפוא היה לא פחות מהימור על הבריאות - ולעיתים גם על החיים עצמם. בארה״ב ובאנגליה נרשמו אז מקרי הרעלה המוניים בפסטיבלים ובפיקניקים, שבהם עשרות אנשים חלו בו־זמנית לאחר שטעמו מהקינוח האהוב.

הדברים עולים ממחקרו של ההיסטוריון אדוארד גייסט ומכתבה שפורסמה במגזין Popular Science כחלק מהפודקאסט “The Weirdest Thing I Learned This Week”, שחקרו את תולדות הגלידה ואת “את ההשלכות הבריאותיות שהיו לה במאה ה־19.

הסיבות היו רבות ומגוונות: מחסור בתקנות בטיחות מזון, שימוש בתוספים רעילים, חוסר פסטור בחלב, ואף שיטות הגשה לא היגייניות במיוחד. באנגליה, למשל, נמכרו “פני ליקס” – מנות גלידה קטנות שהוגשו בכוסות זכוכית, אותן הלקוח ליקק והחזיר מיד למוכר, לעיתים מבלי שנשטפו כלל. שיטה זו נאסרה בלונדון רק ב־1899.

בארה״ב הפך הקינוח לנפוץ הודות להתפתחות סחר הקרח, הוזלת הסוכר והמצאת המקפיא הידני, אולם התוצאה הייתה הפצת מוצר שלא נשמר כראוי. מוכרי גלידה רבים השתמשו בכלים רב־פעמיים שניגבו קלות בלבד בין לקוח ללקוח, ולעיתים הקפיאו מחדש גלידה שנמסה – מתכון מושלם להתרבות חיידקים.

חלק מההרעלות יוחסו אז לתמציות טעם שיוצרו מחמאה רקובה, לצבעי מאכל עם זיהום ארסני או ל״ונילין רעיל״. רופאים אחרים האשימו פשוט זלילה חסרת רסן בפסטיבלים. בסוף המאה החלו מדענים לחשוד ב״פטומיינים״ - תרכובות שמייצרות חיידקים בזמן פירוק רקמות - ובכך סללו את הדרך לשיפור שיטות הייצור וההיגיינה במוצרי חלב.

למרות שעד היום לא ברור לחלוטין מה בדיוק גרם להרעלות, ההערכה היא שחיידק הסטפילוקוקוס אאורוס היה הגורם המרכזי. מה שבטוח הוא שבזכות המודעות לסכנות והתקנות החדשות שנכנסו בסוף המאה ה־19, הצליחה הגלידה לעבור מ״קינוח קטלני״ למעדן מתוק ובטוח, כפי שאנחנו מכירים אותה כיום.