אם גדלתם בחיפה, או אפילו רק עברתם פעם בסיור קולינרי בוואדי ניסנאס, סביר להניח שיש לכם זיכרון צרוב בחיך מהבוטקה הקטן ברחוב הוואדי 18. זה היה מקום שבו, ברגע שנכנסתם בדלת, עוד לפני שהספקתם להוציא מילה, כבר נשלחה אליכם ידו של המוכר עם כדור פלאפל לוהט, עטוף בטחינה סמיכה. שילוב כמעט מושלם של פשטות, נדיבות וריח של שמן טרי.
זה היה הבית של עפיף סבית, האיש שהפך מוסד חיפאי צנוע לאחת מאגדות אוכל הרחוב המוכרות בעיר.
בשנות ה-50 פתחו זוג קשישים חביבים, ג'ורג' ונאג'לה עפארה, כוך קטן בוואדי ניסנאס. הם הכינו את עיסת הפלאפל בבית, טיגנו אותה במקום על פרימוס ומכרו פלאפל בפיתה עם תוספות בסיסיות בלבד.
למקום אפילו לא היה שלט. תושבי הוואדי קראו לו "פלאפל נאג'לה", ואילו התושבים היהודים שהגיעו אליו מכל רחבי חיפה פשוט אמרו: "בואו נלך לזקנים". עפיף סבית היה לקוח קבוע ונאמן במקום, ובשנת 1984, כשכבר תש כוחם של המייסדים, הוא רכש מהם את הדוכן.
אחד הדברים הראשונים שעשה לאחר השיפוץ היה לתלות שלט רשמי, שהפך את הכינוי העממי לשמו של המקום: "פלאפל הזקנים".
הסוד של הוואדי
במשך עשרות שנים היה עפיף מתייצב במקום מדי יום לפנות בוקר כדי להכין את עיסת הפלאפל לפי המתכון שעבר אליו מנאג'לה. הוא הקפיד על טריות, על טיגון בסיר עמוק ועל פשטות מדויקת: כדורי פלאפל ירוקים, מתובלים בנדיבות בכמון, טחינה טובה וסלטים בסיסיים. אבל הסיפור של עפיף מעולם לא היה רק סיפור על פלאפל.
הוא ייצג משהו שהולך ונעלם מעולם האוכל המודרני. עפיף לא חיפש גימיקים, מיתוג נוצץ או רשת ענקית. מבחינתו, כל לקוח היה קודם כול אדם. מראש העיר, דרך שחקני כדורגל ועד לסטודנט האלמוני, כולם קיבלו את אותה קבלת פנים חמה, ולעיתים גם את אותו כדור פלאפל ראשון, בחינם.
הרבה יותר מכדור פלאפל
לכתם של אנשי כפיים כמו עפיף סבית היא גם תזכורת לכך שאוכל רחוב אמיתי לא נמדד בעיצוב מנקר עיניים, בקמפיינים נוצצים או בטרנדים חולפים ברשתות החברתיות. לפעמים כל מה שצריך הוא מתכון טוב, ידיים שעושות את אותה עבודה במשך עשרות שנים ונדיבות שהופכת דוכן קטן למקום שדורות של אנשים מרגישים בו בבית.
לווייתו של עפיף סבית תתקיים היום. בשעה 16:00 תיערך תפילה בכנסייה הקתולית ברחוב עין דור 23 בחיפה, ובשעה 17:00 הוא יובא למנוחות בחלקה הקתולית בבית העלמין כפר סמיר.