"המשפחה סובלת": הסיפור שלא הכרתם מאחורי השווארמה של שאולי

הוא הפך את חדרה למוקד עלייה לרגל, שרד משברים אישיים ועסקיים, והיום הוא מקדיש את חייו לחיילים שבחזית. ישבנו לשיחה צפופה עם שאולי, האיש שמאחורי המוסד הקולינרי הכי מדובר בישראל, כדי להבין איך בונים אימפריה של בשר, אמונה והרבה נשמה.

בתוך עולם של טרנדים חולפים וסרטוני טיקטוק, שאולי נשאר העוגן, האיש שלא מעגל פינות, לא חוסך על הספקים, ורואה בכל לקוח ובכל חייל בשטח עולם ומלואו. בשיחה הוא חוזר לתחנות המפתח של חייו ומסביר למה גם אחרי עשרות שנים, הוא עדיין מתרגש כל פעם מחדש כשאומרים לו שהשווארמה שלו הכי טעימה.

שאולי, בוא נחזור אחורה. איך הכל התחיל? מה היה החזון שלך כשפתחת את המקום לראשונה?
"הכל התחיל כשהייתי בן 38. נכנסתי לעבוד כשכיר במעדנייה בצומת המשטרה, ליד סמי בכיכר. שם למדתי את העבודה. תוך חצי שנה הבנתי את הפואנטה והשכרתי ממנו את המקום. משם התפתחתי. פתחתי כמה מסעדות, הגעתי לזיכרון יעקב, הייתי בבנימינה שבע שנים, ואז הגעתי ל-20 שנה של אירוח בחדרה. זה לא קרה ביום אחד, זה נבנה צעד אחרי צעד".

"מזון זה רגש"

היו רגעים בדרך שחשבת שזה לא יצליח?
"היו קשיים. הייתה לי שותפה שהיו בינינו מורכבויות, היתה המון קנאה. ובגיל 45 סגרתי את המקום שהיה לי למרות שהעסק עבד יפה. חזרתי לצומת, למקום הטבעי שלי, ולאט לאט צמחתי מחדש. תמיד ידעתי שהמקום שלי הוא באוכל".

איך הופכים "עוד שווארמה" למוסד שכל המדינה מדברת עליו?
"הסוד הוא פשוט, לעשות הכל באהבה. מזון זה רגש. רמת ניקיון, ספקים הכי רציניים במדינה, אני לא חוסך בכלום. הקהל סומך עליי, ואם סומכים עליך ככה, אתה צומח. זה לא חנות בגדים, זה אוכל, ושם אתה חייב להיות הכי טוב. צריך להיות כל הזמן עם היד על הדופק, להרגיש את הבשר, להרגיש את הלקוח".

איך שומרים על אותו הטעם בדיוק במשך עשרות שנים?
"התמדה. ברגע שאתה פותח את הדלת, אתה חייב שהמנה תהיה בדיוק כמו לפני שנה ושנתיים. אם אתה נרדם לרגע, זה נגמר בשנייה".

"רוצה שיזכרו שנתתי הכל באהבה"

מה הדבר שעדיין מפתיע אותך כל פעם מחדש?
"אנשים באים ומבקשים הרבה בשר בתוך הפיתה או הלאפה, אני לא מבין את זה אני בכלל חושב שזה לא טעים ככה הרבה בשר. אבל הם באים לשלם ורוצים לקבל תמורה. אצלי הם מקבלים".

אתה מדבר על הצלחה, אבל מה המחיר שבעל עסק כזה משלם?
"אני משלם בחיים. המשפחה סובלת, זו עבודה קשה מאוד שמסבכת את הזוגיות. אני נמצא במסעדה המון שעות, במיוחד בעסקים שעובדים עד מאוחר, אבל מתגברים על הכל. האהבה למקצוע מחזיקה אותי".

מאז המלחמה, רואים אותך הרבה פחות במסעדה והרבה יותר בשטח.
"היום אני כבר פחות בעל העסק ויותר בשטח. מאז המלחמה אני בגבולות, מביא שווארמה חמה, מפנק את החיילים ומעודד אותם. חשוב לי להגיד להם כמה הם חשובים והכל בזכותם. זה מרגש אותי לראות אותם אוכלים. זה התחיל עוד בקורונה כששאלתי את עצמי איך אני יכול לעשות יותר".

עוד מהשריפה בכרמל אתה שם עבור החיילים ובאנשי הביטחון.
"נכון, גם אז מילאתי את האוטו בשווארמה וחומוס ונסעתי אליהם בלילה. בצה"ל, הבנתי שאני באמת מוסד. כשאמהות כותבות לי והחיילים מדברים ביניהם על 'שאולי', אני מבין שהשקעתי את עצמי במקום הנכון".

אתה מפורסם בכל הארץ ואפילו בחו"ל. למה אין "שאולי" בכל עיר?
"רוצים סניפים, אבל זה לא מצליח ככה. צריך סניף אחד חזק. מי שנתתי לו עד עכשיו לא השיג את מה שאני דורש. האיכות והניקיון חייבים להיות מושלמים, וקשה לשכפל את הלב של המקום".

כשמדברים על "השווארמה של שאולי" בעוד 20 שנה, מה היית רוצה שהאנשים יגידו?
"שהטעם, האיכות והניקיון נשארו לתמיד. שהצלחתי לתת השראה לאחרים לפתוח ולעבוד. כשהשכרתי את המקום ב'מול החוף' לפני 6 שנים, אף אחד לא רצה להשכיר שם למטה. ברגע שנכנסתי, כל הקומה התמלאה. זה מחמיא לי מאוד. בסוף, אני רוצה שיזכרו שנתתי הכל באהבה".