לפני שלושה חודשים רק המשפחה והחברים הקרובים ידעו מה זה "הדגים של שישי" של ניצן אהרן. היום, מאות אלפים יודעים גם הם. אהרן, בת 31 מרינתיה, נכנסה לעונה האחרונה של "מאסטר שף" כמעט במקרה כשבעלה רשם אותה ללא ידיעתה, ויצאה ממנה ככוכבת. השלישית בגמר, אבל אחת הראשונות שנשארות בזיכרון.
החיוך הממזרי, חיתוך הדיבור המהיר והישיר והתחושה הזו שהיא לא משחקת דמות, אלא פשוט מביאה את עצמה, כל אלה הפכו אותה לאחת המתמודדות הכי מדוברות בעונה. אבל מאחורי הפרסום החדש מסתתר גם מחיר: החשיפה, הלחץ, וגם כאב פיזי אמיתי, זה שהצופים מעולם לא ראו.
"זה מאפס למאה"
"זה אפילו יותר מפתיע ממה שאת יכולה לדמיין", היא אומרת בראיון ל"היום", כשאני שואלת איפה היא היום כמה חודשים אחרי שהעונה הסתיימה. "ההפקה ממש הכינה אותנו למעבר הזה מאלמוניות לפרסום. כבר בשלבים הראשונים היו לנו שיחות עם פסיכולוגים, בדקו את החוסן הנפשי שלנו, הזהירו שזה 'מאפס למאה' - אבל האמת? אי אפשר להבין את העוצמה של זה עד שזה קורה באמת".
אהרון מדברת בגלוי על השינוי הפנימי. "פתאום כולם מרגישים שהם מכירים אותך. את קמה בבוקר וחושבת איך את נראית, מה אמרת, האם פגעת במישהו בלי לשים לב. כשלא מכירים אותך את לא שוקלת כל מילה. הכול משתנה, וזה שוק מטורף למערכת. זה משנה אותך."
"יום צילום של 20 שעות. זה פסיכי"
"מה שהצופים בבית כמעט לעולם לא מבינים", היא אומרת, "הוא כמה החוויה אינטנסיבית נפשית אבל גם פיזית. כל יום צילום זה שני פרקים. המונית מגיעה בארבע בבוקר, חוזרים לפנות בוקר שלמחרת. זה יום של עשרים שעות עם הפסקה קטנה לצהריים. זה באמת פסיכי. את יוצאת משם מותשת. זו בועה לגמרי".
רגע, צהריים? בטח אכלתם שם מעדנים עם קבוצה כזו של בשלנים מוכשרים.
"אז זהו שממש לא. אכלנו אוכל פשוט במזנון".
אהרן מודעת היטב לדימוי הציבורי שלה. "בטוקבקים למדתי שאני כמו סושי. זה או שמתים עליי או ששונאים אותי. אין אמצע". וכשמדובר בדמות שכולנו ראינו על המסך היא לא מתחמקת: "לא ניסיתי לרצות אף אחד או להיות מישהי שהיא לא לחלוטין אני. בכלל לא רציתי להירשם לתוכנית. בעלי עשה את זה בלעדיי, אז באתי בדיוק כמו שאני - לא מלוטשת, לא עם מסכה. כל רגע שלי שם זו אני."
על העריכה, שלא פעם משתתפים בתוכניות ריאליטי (וגם הצופים) יוצאים נגדה בטענות כי עשתה להם עוול ועיוותה את המציאות בשם הרייטינג, היא מדברת באופן בוגר ומפוכח. "יצאתי טוב, זו האמת. בחרו לשים אותי הרבה, וזה גרם לאנשים לחשוב שאני חופרת בלי סוף (צוחקת) והיחידה שדיברה שם, אבל כנראה שיש בי משהו, בוורבליות שלי וביכולת שלי לספר סיפורים ולתאר סיטואציות שאי אפשר להתעלם ממנו גם כשלא אוהבים אותי".
"כל המשימות שהצופים רואים על המסך אמיתיות אפילו בהגזמה", היא מבהירה לטובת מי שמשוכנע שהמתמודדים מקבלים מידע פנימי מראש שעוזר להם להתכונן. "זה הגיע לרמה כזו שלמשימות ויזואליות כשפחדו שאולי נראה משהו באולפן שאסור לנו, היו לוקחים אותנו מסביב דרך החניון - מעלים אותנו, מורידים אותנו, עושים לנו עיקופים של הבניין - הכל כדי שלא נראה מה קורה בפנים. אנחנו לא שחקנים. הצופים רוצים לראות את התגובות האמיתיות שלנו, אז זה עקרון קדוש בתוכנית: לא יודעים כלום לפני".
"סבלתי מכאבי תופת. צלעתי, אבל לא ביקשתי כיסא"
מה שהצופים בבית (וגם לא השופטים והמתמודדים) לא ידעו הוא שבזמן הצילומים אהרן התמודדה עם כאבים עזים. "אני סובלת מדלקת פרקים ופסוריאזיס מגיל צעיר. במהלך הצילומים הייתה לי התפרצות קשה, כנראה בגלל הסטרס. הייתי נכנסת לאולפן, וכנראה בגלל האדרנלין הכאבים היו נסבלים. אני בכל מקרה לא נתתי לזה להשפיע עליי. רצתי, הרמתי, סחבתי. לא ביקשתי כלום, לא כיסא לשבת כשהיה לי קשה. אני חיה. לא עניין אותי הכאב.
כן, ראינו את זה עם המחבת הרותחת שנכווית ממנה.
"נכון - זה היה מטורף. החובש ממש צעק עליי שאני צריכה לצאת איתו מחוץ לאולפן ולטפל בכוויות, אבל אני סירבתי. ביקשתי ממישהו שיעזור לי עם הסיפון ופשוט השפרצתי עם הסיפון על כל ההפקה אבל זה קרה בסוף. אותי לא עניין כלום חוץ מהמנה".
זה מבחינתך הרגע שהכי זכור לך בתוכנית או שיש עוד משהו שנשאר איתך?
"יש פרק שאני מרגישה אליו חיבור רגשי. זה היה פרק שכבר לא הצלחתי להסתיר את זה שאני צולעת. אני זוכרת שרותי (הכוונה לרותי ברודו - ע"ח) שמה לב שאני צולעת ואמרה לי בדאגה: 'הנעליים שלך לא נוחות לך. תבואי עם נעליים נוחות'. אני זוכרת שאמרתי לה 'נכון, את צודקת, כי היא לא ידעה מה עומד באמת מאחורי הצליעה, אבל בראש חשבתי לעצמי כמה זה מטורף שאף אחד לא יודע מה אני מרגישה ועוברת".
"הלכתי הביתה והתחלתי לחשוב עם עצמי האם אני מסתירה את זה מבושה. האם יש לי איזה תפקיד לדבר מתוך הגרון של הילדה שהתביישה במשהו שלא הייתה צריכה להתבייש בו? האם יש לי תפקיד לדבר על זה בתור מישהי שחווה את זה בפריים טיים ולא מדברת על זה ולא מנרמלת את זה או משקפת את זה? ופתאום, בחצי גמר החלטתי שאני מדברת על זה".
למה אני לא זוכרת את זה מהתוכנית?
"אמרתי את זה בטסטות. ישבתי ופרקתי ושיתפתי את כל מה שאני עוברת וכמה חשוב לי שיעבור המסר לילדים שהיו כמוני והיו מלאים בנגעים מהפסוריאזיס ושיהיו גאים בעצמם ו..זה ירד בעריכה! בשידור של חצי הגמר גיליתי שזה ירד בעריכה ולא הופיע בפרק. הרגשתי תחושת החמצה של המסר שלא עבר. זה הרגיש כזה פספוס. עד שהגעתי לסוף והחלטתי לדבר. מאז אני עוסקת, בעיקר בפלטפורמה האישית שלי ברשת, בדיבור על זה".
"אני ווינרית בנשמה. מרגישה שהגיע לי יותר"
שלישית בגמר זו תוצאה מצוינת, אבל אהרן כדרכה לא מרככת את המכה ומודה שלקחה את זה קשה. "אני ווינרית בנשמה שלי - תמיד הייתי. אני רעבה לניצחונות וזה לא תמיד דבר טוב. יובל (הכוונה ליובל רוזן - ע"ח) מהממת והגיע לה לנצח, אבל אני מרגישה שהגיע לי יותר. אפילו אמרתי את זה בשידור".
לאהרן יש רק מילים טובות על כל מערך התוכנית החל מצוות ההפקה ועבור במתמודדים בנבחרת והשופטים. "אני לא מאשימה אף אחד. לא את השופטים ולא את ההפקה, פשוט הרגשתי פספוס. היו רגעים שבהם הייתי זהירה מדי. פחדתי. היום הייתי הולכת על זה עד הסוף. אני מרגישה שרק באמצע העונה התעוררתי ומשם כבר הבאתי את עצמי באמת".
מי מהשופטים הכי אהוב עלייך?
"רותי היא איכפתית ודואגת והיא אחת מהשניים האהובים עליי, אבל במקום הראשון אצלי, חד משמעית, ישראל אהרוני. זה לא כי באתי משוחדת מהבית, זה כי הרגשתי שהוא השופט עם הכי הרבה ידע במטבחים עולמיים והוא יודע לבוא ממקום של 'שיפוט נקי'. הוא יודע לשפוט את המנה. אני הייתי מאוד אסופה ומאופקת מול השופטים וזה משהו שלא מעורר אמפתיה והזדהות. לאהרוני הייתה את היכולת לשפוט אותי הכי נקי - רק הצלחת. זה לא קשור למי אני ומה הסיפור שלי. זה נטו הצלחת שלי והטכניקה שלי".
מה חשוב לך כשאת מבשלת?
"קשה להכניס אישיות לתוך אוכל, אבל אני מכניסה את הטעם שלי והיד שלי לתוך האוכל גם אם זה לא לפי החוקים. אני אגיש מנה לפי איך שאני הייתי רוצה לאכול אותה. אני אחשוב תמיד על הפרטים הקטנים - על האדם בקצה השני כדי שלא יגיד לי שחסר לו משהו. לקח לי זמן להבין מה אני רוצה לשים על הצלחת והרבה מזה הושפע מסבתא שלי".
בישלת איתה כילדה?
"לא. לצערי סבתא שלי נפטרה כשהייתי בת 17 ולא יצא לי באמת להיכנס איתה למטבח. כל מה שאני משחזרת עכשיו מהמאכלים שלה זה רק מהזיכרון. לא יצא לי לראות אותה מבשלת מאפס אף פעם, והיא לא טעמה ממש מהאוכל שלי, למעט פעם אחת כשהבאתי לה אוכל למוסד שהייתה בו כשכבר הייתה במצב סיעודי ולא זיהתה אותי".
"אמא שלי לא הייתה אמא שמבשלת מעבר לאוכל ש"צריך" לבשל כדי שיהיה לילדים אוכל. סבתא שלי היא המודל לחיקוי. אפילו בגמר היא הייתה איתי כשניסיתי להביא איזו פרשנות לאוכל שלה. הרצון שלי להפוך את האוכל שלי בבית לאוכל שיספק אותי ויזיז בי דברים, זה היה התמריץ לתהליך הלמידה שלי. צריך לזכור שאז עוד לא היו טלפונים משוכללים ואת כל הדברים שיש היום. היה מחשב אחד וכמה תוכניות בטלוויזיה, אז רוב הידע שלי היה או מהמצאות שלי או מספרים ותוכניות בישול"
"אני מבשלת בשביל שאחרים ירצו ללקק את הצלחת"
כשמדברים איתה על אוכל, שומעים את התשוקה שלה בכל מילה וגם פה האישיות הצבעונית ומלאת הביטחון שלה באה לידי ביטוי. "אני לא מבשלת לפי חוקים - אני מבשלת לפי טעם. אני חושבת על האדם שבצד השני: איך הוא יאכל את זה, כמה נוח זה בפה, אם חסר משהו. לקח לי זמן להבין את היד שלי, אבל היום אני יודעת - זו אני על הצלחת".
• הסקר שיכניס לכם הטבות לכיס - תגידו לנו מה אתם באמת צריכים
ההשראה הגדולה והמודל לחיקוי שלה היא כאמור סבתא שלה עליה היא מדברת בהתרגשות. "היא נפטרה כשהייתי בת 16. לא יצא באמת לבשל איתה או לראות אותה מבשלת. היום אני משחזרת את המאכלים שלה מהזיכרון. לה כמובן גם לא יצא לטעום מהמאכלים שלי, למעט פעם אחת כשהבאתי לה אוכל למוסד הסיעודי שבו גרה כשהייתה במצב קשה. זה הדבר היחיד מעשה ידי שטעמה ממנו וזה תמיד מלווה אותי".
האהבה לאוכל, כך היא מספרת, התחילה מוקדם. "הייתי ילדה שמאוד אוהבת לאכול ולצרוך אוכל טעים. עד היום אני כזו. אני אוכלת ה-כ-ל. באמת הכל. אוכל מכל הסוגים והמינים מסקרן אותי. אני גם מבשלת מה שאני הכי אוהבת לאכול, לא מה ש'נכון'".
אמרת שאת אוכלת הכל, אבל חייב להיות משהו שאת לא אוהבת.
"לא. זה פשוט לא קיים. ההפקה ידעה שאין דבר שאני אגיד לו לא. זה היה הצחוקים שלהם עליי בטסטות. כמה שיותר דוחה, ככה זה יותר מגרה אותי. בתוכנית יש את הרגע הזה שכולם זוכרים לי וגם הטריף אח"כ את הרשת, שאני מספרת בו על הטיול שלי ביפן עם בעלי. ישבנו שם במסעדה לאכול יקיטורי שזה בעקרון שיפודים - הזמנו עוד שיפוד ועוד שיפוד, עד שפתאום ראינו שכתוב שם: רקטום. זה היה רקטום של חזיר. המלצר היה בשוק ממני כי לרוב תיירים מערביים לא מזמינים את זה".
אני יכולה לתאר לעצמי מה היו התגובות.
"זה כל מה שאת חושבת ויותר. כמובן שגם נכנסו בי על עניין הכשרות. אני זוכרת שבהתחלה אפילו התלבטתי אם לבקש מההפקה שלא יכניסו את זה לתוכנית כי בכל זאת זה נושא רגיש בגלל ההלכה, אבל בסוף אמרתי לעצמי: 'לעזאזל. זו אני וזה מה יש".
ובתור אחת שאוכלת הכל, מה בכל זאת המאכל האהוב עלייך?
"פסטה. פסטה בכל הצורות והסגנונות (חוץ מפסטה פנה) - העיקר שיהיה אפשר לעשות איתה שלוקלוקלוק ופשוט לשלוק את האטרייה.
ועם איזה משקה את אוהבת להוריד את האוכל?
"קפה ויין. לא חשוב לי הקפה בעקרון, אולי חוץ מקפה של מורות, ויש לי מכונה של קפה בבית וחברים שמומחים לקפה. אני לא משקיעה יותר מדי בפולים, אבל אנחנו בית מארח. כל הזמן באים ויוצאים מפה אנשים. תאמיני לי שעל מכונת הקפה פה לוחצים יותר מאשר על הפלאפון. לדעתי אנחנו צורכים יותר מ-20 ק"ג של פולי קפה בשנה. בקשר ליין - אז הכי פנסי שיש. יש לי מקרר יינות. אני עוברת בין יקבים, חוקרת, טועמת, בודקת".
כששואלים על מנת הדגל שלה, היא לא מהססת אפילו לשנייה: "דגים של שישי. זה המתכון שהפיל את בעלי לרגליי (צוחקת), אבל אני לעולם לא מגלה אותו. גם לא את הג’חנון שלי. מי שרוצה שיבוא לטעום".
אם זו המנה שגרמה לו להתחתן איתך, יש גם מנה שהייתה יכולה להיות עילה לגירושין?
"יש אחת - סופריטו. בעלי לא מפסיק להזכיר לי את זה, אבל זה באמת היה הכי דוחה בעולם. נשפך לי כורכום, היה חסר מלח, הוא יצא ג'לטיני. הוספתי קורנפלור כי חשבתי שייצא לי יותר סמיך, אבל זה יצא אסון וכל הסיר נזרק לפח כמו שהוא".
יש לך איזו מנה חלומית? משהו שנורא מעניין אותך לטעום ממנו ועוד לא יצא לך?
"אני במרדף אחרי מאכלי עולם. ביפן יש מלא דברים שעוד לא טעמתי ואני רוצה לטעום. אני גם אוהבת מאוד אוכל איטלקי. בא לי ממש לטעום אוכל אפריקאי".
מה העמדה שלך בכל הנוגע לוויכוח איזה אוכל יותר טעים - אשכנזי או מזרחי?
"יש לי את שני הצדדים במשפחה ואני אוהבת את שניהם. סבתא שלי הייתה פולנייה הונגרייה, ועשתה אוכל מדהים. אני שרופה על גפילטע פיש לדוגמה, אבל בגדול אני מאמינה שאוכל שעושים אותו טוב הוא פשוט טוב".
אם היו נותנים לך לשבת בצוות ההפקה שמחליט על המשימות, יש לך איזו משימת חלומות שהיית ממציאה?
"מה שהיה חסר לי קצת בתוכנית אלה דווקא הדברים היותר פשוטים. נגיד משימת דגים או בשר נאים או משימת שימורים או משימה בגדול שהיא פשוט תהיה של הדברים הכי פושטים".
"המטבח הוא הממלכה שלי. אף אחד לא נכנס"
בבית שלה ברינתיה, המטבח הוא טריטוריה שמורה. "אני שתלטנית", היא מודה מבלי להתנצל. "בעלי מלך הכלים - מעבר לזה, אסור לו להתערב. זו הממלכה שלי וכולם יודעים את זה".
שני רגעים מהתוכנית נשארו חקוקים אצלה: "המשימה הראשונה - הייתי עם הדס ויובל, והובלתי אותנו לניצחון. הרגשתי שאני פורחת. השני היה - כשהכריזו שאני בגמר, הוציאו לנו שמפניה והשקנו לחיים עם השופטים. זה היה הרגע שאמרתי לעצמי – 'בוא'נה, אני לא מאמינה שזה הרגע שלי. זה היה מטורף".
יש לך איזה רגע מאכזב מהתוכנית שאת סוחבת איתך?
"חוץ מהעובדה שכנראה הייתי משתפת את השופטים במחלה שלי, היו שני דברים שישבו עליי: אחד היה כשהכריזו עליי כזוכה במקום השלישי - זה היה רגע של שברון לב. השני היה במשימת זוגות - הייתי עם נתנאל (הכוונה לנתנאל וילדר מכר –ע"ח) והחלטתי שאני לוקחת פיקוד על המנה. כל החלק שהוא היה אחראי עליו יצא מדהים. אני טעיתי בבצק ובגללי לא עלינו למרפסת והלכנו לעוד משימה משותפת. זה היה רגע שאמרתי לעצמי איך אני שתמיד מובילה ותמיד מנצחת, לקחת מישהו בכזה ביטחון, מובילה אותו ולא מנצחת. זו הייתה תחושה נוראית. תחושה שכאילו לא היה מדובר רק בכישלון שלי, אלא גררתי גם אותו בכישלון שלי ולא הצלחתי להתעלות על עצמי ולתפקד. במנה השנייה הוא כבר לקח פיקוד ואז גם עלינו למרפסת".
מישהו מפורסם שהיית רוצה לפתוח איתו שולחן ולבשל איתו?
"גורדון רמזי. הוא אייקון הנעורים שלי. אני לא הייתי צורחת ומעליבה כמוהו אם הייתי מנהלת מטבח, אבל אני חושבת שהפורמט של 'מאסטר שף' ישראל הוא מתוק מדי. אנחנו חמודים ואנחנו עוזרים אחד לשני. תצפי בגרסה האמריקאית -שם באמת שולפים סכינים. יש תככים ומזימות והם מנסים להכשיל אחד את השני. שם יש ג'וס".
היית רוצה להשתתף בעונה שם?
"בטח. לנו הייתה משימה אחת בעונה, המכירה הפומבית, שבה יכולנו לשים רגל אחת לשנייה. היינו אני, הדס, ענת ויובל. זה היה בחצי גמר במשימה שאף אחת לא יכלה להיות מודחת, אז התפלפלתי על ענת כי ידעתי שהיא תרצה את הקמח והעליתי לה את המחיר שלו. זה כל מה שעשיתי, אבל את יודעת איזה טוקבקים קיבלתי? שאני רעה, שאני בן אדם מגעיל שלא חינכו אותי - אז הגעתי למסקנה שאנחנו בישראל עוד לא מוכנים לפורמט ההארד קור של התוכנית".
ספרי לנו לסיום מה את עושה היום ומה החלום לעתיד?
"למדתי משפטים והייתי מנהלת פרויקטים. את זה אני כבר לא עושה. אני היום מתרכזת בבניית הפלטפורמה האישית שלי ברשת . כיף לי שאני יכולה לבנות לעצמי את המותג ולנהל את הזמן שלי והתכנים שלי כמו שאני רוצה. מי שזה מתאים לו מוזמן לעקוב אחרי, ומי שפחות, זה גם ממש בסדר. כשלוהקתי לתוכנית בכלל לא היה לי אינסטגרם. היום יש לי יותר מ-20 אלף עוקבים אז כנראה שאני כן עושה משהו נכון. אני רוצה לפתח את הסדנאות שלי ובעתיד כמובן גם להיות אמא שיכולה לנהל קריירה מצליחה עם בטחון כלכלי אבל גם להיות אמא נוכחת שמבשלת לילדים שלה ונמצאת בבית".