היום (שני) יצויין בעולם יום הפופקורן הבינלאומי. משום כך ולרגל היום המיוחד החלטנו להפנות זרקור לאחד החטיפים הפופולריים בעולם, כזה שמלווה אותנו בקולנוע, בהופעות, באירועי ספורט וכמובן גם בערבים חורפיים מול המסך עם המשפחה תוך כדי צפייה בסרט טוב.
את העיון בנושא עשינו עם גדי שיפטן, מנהל שיווק דשנים מבוקרי שחרור בקבוצת חיפה. שיפטן מציין כי מאחורי קערת הפופקורן החמימה מסתתר סיפור ארוך של חקלאות, אקלים, משאבים ואתגרים סביבתיים, שמחבר בין תרבויות קדומות לבין שאלות עכשוויות על עתיד המזון שלנו.
מאכל אהוב על האדם הקדמון
הפופקורן הוא אחד המזונות הקדומים ביותר הידועים לאדם. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על כך שכבר לפני כ־6,000 עד 9,000 שנה גידלו תרבויות במרכז ובדרום אמריקה זני תירס ייעודיים בעלי קליפה קשה וליבה לחה, המתפצחים בעת חימום. בתהליך זה הלחות הכלואה בגרעין הופכת לאדים, הלחץ הפנימי עולה והגרעין מתפוצץ. בקרב העמים הילידיים הפופקורן שימש לא רק כמזון, אלא גם כחלק מטקסים דתיים, כקישוט וכסמן לידע חקלאי מפותח.
הפופקורן מגיע לאירופה
מגלי הארצות האירופאים נחשפו אליו במאה ה־16 עם הגעתם לאזור מקסיקו, ובהמשך הוטמע בשימוש רחב יותר. בארצות הברית הוא הפך לנפוץ במיוחד בתקופת השפל הגדול כחטיף זול וזמין, ומעמדו התחזק גם במהלך מלחמת העולם השנייה, בין היתר בשל מחסור בסוכר שהשפיע על הרגלי הצריכה.
במהלך המאות האחרונות הפך הפופקורן מחומר גלם חקלאי לחטיף גלובלי מתועש. לפי דוחות שוק בינלאומיים, שוק הפופקורן העולמי הוערך בכ-31-30 מיליארד דולר בשנים 2024–2025, וצפוי לחצות את רף 33 מיליארד הדולר במהלך 2026, עם קצב צמיחה שנתי של כ-9-6 אחוזים. מדובר באחד משוקי החטיפים הצומחים בעולם, בין היתר בשל שינויי הרגלי צריכה, מעבר למזון קל להכנה ושיווק של פופקורן כחלופה "פשוטה" יחסית לחטיפים מעובדים אחרים.
מבתי הקולנוע אל הבתים
גם דפוסי הצריכה השתנו. בעוד שבעבר הפופקורן זוהה כמעט בלעדית עם בתי קולנוע, כיום עיקר הצריכה העולמית מתרחשת דווקא בבית, במיוחד לאחר המצאת שקיות הפופקורן להכנה במיקרוגל שגם מפשטות מאד את תהלך ההכנה. בתי הקולנוע עדיין מהווים סמל תרבותי חשוב, אך חלקם בצריכה הכוללת קטן משמעותית לעומת השוק הביתי, שמונע גם מעלייה בצפייה ביתית ובשירותי סטרימינג.
האם אפשר לגדל פופקורן בארץ?
מאחורי התעשייה הגלובלית של הפופקורן עומד חומר גלם אחד: תירס מזן ייעודי. גידול תירס לפופקורן מתבצע בעיקר באזורים בעלי יתרון אקלימי ברור, ובראשם ארצות הברית, מקסיקו וחלקים מדרום אמריקה, שם תנאי הקרקע, זמינות המים והאקלים מאפשרים ייצור בקנה מידה גדול ובעלויות תחרותיות.
בישראל, לעומת זאת, מדובר בגידול מאתגר. תירס הוא גידול שדה עתיר מים, רגיש לטמפרטורות ולתנאי קרקע, ובמציאות של משאב מים מוגבל, שטחי חקלאות מצומצמים ועלויות גבוהות של תשומות כגון דשנים, אנרגיה וכוח אדם, הכדאיות הכלכלית שלו נשחקת. לכך מתווספת תחרות מתמשכת מול תירס מיובא, המגיע ממדינות שבהן תנאי הגידול נוחים יותר.
עם זאת, השאלה אינה כלכלית בלבד. ישראל מייבאת מדי שנה כמויות גדולות של תירס ודגנים, ותלות גבוהה בייבוא חושפת את המשק לשיבושים חיצוניים, משינויי אקלים ועד משברים גיאופוליטיים. במציאות כזו, שמירה על יכולת ייצור מקומית, גם אם חלקית וממוקדת, נתפסת יותר ויותר כמרכיב של חוסן תזונתי ולא רק כבחירה חקלאית.
שימוש בטכנולוגיות לניהול מושכל של מים, דישון מותאם לצורכי הצמח, ניטור קרקע ואקלים וקבלת החלטות מבוססת נתונים בזמן אמת מאפשרים להגדיל תפוקות לדונם תוך צמצום בזבוז משאבים. כלים אלה אינם מבטלים את מגבלות האקלים, אך הם מצמצמים את הפער בין תנאי הגידול המקומיים לבין הסטנדרטים הגלובליים, והופכים גידולים שבעבר נחשבו גבוליים לאפשריים.
מעבר להיבטים הסביבתיים והכלכליים, יש כאן גם שאלה רחבה יותר של עתיד החקלאות. חקלאות מבוססת טכנולוגיה ונתונים משנה את אופי המקצוע, וממקמת את החקלאי לא רק בשדה אלא גם בעמדת ניהול של מערכות מורכבות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו