נתחיל מהסוף: נורה זאת המסעדה הכשרה הכי טובה שהיינו בה בשנים האחרונות. והיינו בהרבה.
עכשיו להתחלה: אני עוד בתל אביב הייתי סקפטית. ביושבי לסלט של צהריים כדי להשאיר מקום לערב, שזפתי את התפריט של נורה יחד עם חברתי א' שציינה לטובה את המחירים הסבירים. אבל מבחינתי מחירים סבירים זו נורת אזהרה. א' ניסתה לעודד אותי אך אני כבר נכנסתי למצב סרקזם וחשבתי על הסמליות שברפת משופצת בה מגישים פרות לשעבר.
ויהי ערב.
שכחתי הכל כשהסומלייה הגיש תפריט יין מקוצר, תפריט יין מורחב ועוד תפריט, ופגשתי את המלבק של פינטו. יקב פינטו יושב בפאתי ירוחם, על אפיק של נחל שועלים. היינן שלהם הוא יעקב אוריה המפורסם והפרשנות שלהם למלבק שהוא יין אדום עמוק עגול ומהנה, ייחודית ומרימה אבל לא מתחכמת. מי שמגיש יינות של פינטו יודע מה הוא עושה. האם מי שפותחת ערב בכוס מלבק על קיבה ריקה – גם היא יודעת מה היא עושה? התשובה היא חד משמעית. בטח!
המוטיב הראשון שנחשפים אליו ועושה את הביקור כאן לחוויה הוא היין. יש מקומות שמתהדרים בבקבוקים או חביות ובשזירתם בעיצוב החלל, כאן מדובר בחלק משמעותי בחוויית האירוח ובארוחה עצמה. יחד עם זאת, גם מי שמסתכל מהצד על השותים ימצא את עצמו היטב.
ראשונות
ישראלים מתחלקים לשניים: אלה שמתיישבים וברור שמזמינים לחם, ואלה שמחליטים מראש שהפעם הם לא יזמינו לחם כי הם לא אוכלים פחמימות אחרי חמש. אלו ואלו מתיישבים ובסוף מזמינים לחם. מי שרוצה שייק ירוק נרדם מול נטפליקס.
לחם בטאבון גלייז דבש, שום ועירית (22 שקלים) - מה שעושה את הלחם הזה – חוץ מהקמח והתנור הקרוב – זה הדבש. איך לא חשבנו על זה קודם. וזה עובד כל כך טוב עם כל מה שהגיע אחר כך.
סקורדליה יוונית (22 שקלים) אין ישראלי שלא היה באתונה, כולם יודעים מה זה סקורדליה ולכן מדובר באחת הראשונות הפופולריות פה - ולכן גם המפתיעות. הקרם שקבלנו כאן היה אוורירי, שקדי, עדין, והתירוץ הראשון לקרוא לשמוליק בן חמו השף שנימק את ההבדל והביא עוד: "אני לא דוחף פה לחם ותפוחי אדמה כמו שעושים באתונה, אני טוחן את השקדים והשום במטחנת בשר עד שיוצא מרקם של קרמבל". יאסו.
ביקשתי מהמלצר שימליץ רק על מנות שאין מצב שנאכל באף מקום אחר. יש בתפריט המבורגר, יש אנטרקוט, צ'יפס, יש את הסלט חסות הזה עם האנדיב והויניגרט והשקדים המקורמלים (שתיכף כבר ממש יצא מהאף) אבל יאללה - לא בשביל זה הרחקנו לאחד המקומות הקרובים שנשמעים רחוקים, קרית ענבים.
ביניים
סשימי דג ים קרם לימון כבוש, פאקוס, יוזו ומלון (72 שקלים), מי שמגיש פאקוס יזכה באהדתי. מדובר בקישוא שהוא מלפפון או להיפך, מביני עניין אוהבים לומר שהוא "בלדי", טעמו פריך ומתברר שהוא עובד נפלא עם דג נא ואפילו עם מלון, שעמוק בתוכי עוד לא הבנתי למה צריך לעשות ממנו משהו חוץ מחומרי טעם וריח לקרטיב. היוזו (שהוא גרסה יפנית לתפוזינה) אוסף את הטעמים ונותן קונטרה ללימון הכבוש. לא יודעת אם זאת היתה מנה במסעדה או יצירה בתערוכה שהסועדים הם חלק ממנה.
סלט קיץ מלפפפונים, זוקיני, ענבים, שקדים, פלפל חריף ונענע (54 שקלים), הסלט הזה הוא ההוכחה שהסלט ההוא עם האנדיב צריך לפנות את מקומו כי יש שילובים חדשים ומרהיבים ממנו. זוקיני חי ללא בישול עובד נפלא עם מלפפונים טריים, יבוא יום ואנסה את זה בבית.
אם הראשונות היו סדנה מוזיאלית, העיקריות היו כבר ממש אמנות שימושית: פסטה פיצ'י דנבר קאט, ציר עוף חום, חלמון כבוש ועירית (88 שקלים). אני לא כזה אוהבת פסטה, בטח לא כשהיא מראש מגדירה את עצמה ככזאת, ובטח ובטח לא כשהיא מוגשת במסעדה. נכון שיש אופנה לפיה מיטב השפים מתהדרים בפרשנות עצמאית לספגטי עם רוטב עגבניות ומכנים אותו בשמות חיבה עאלק-יוקרתיים, אבל פה מדובר בהתעלות. הפסטה עבודת יד - הרגשנו שהוכנה ממש לכבודנו. הדנבר הוא נתח בקר, שנוסף על טעמו החזק ממילא קיבל את ציר העוף שהתבשל מראש. החלמון הכבוש היה כל כך יפה, ששוב קראנו לשף שמוליק: "חיפשנו משהו שייתן לנו טעם אוממי, שזה לפי היפנים הטעם השישי - הרי יש חמישה טעמים על הלשון: חריף, חמוץ, מלוח, מר, מתוק היפנים מאמינים שיש טעם שישי. במטבח האיטלקי למשל זה הפרמזן, וכאן החלמון הכבוש דומה לקוויאר. הוא חלמון עתיר שומן ומלא אוממי".
אם בא לכם להכין לבד אגב (למה שתרצו?) אז ב"נורה" כובשים אותו שבוע במלח וסוכר, מוציאים מהכבישה, מייבשים יממה בטמפרטורה גבוהה, ואז זה נהיה גוש שאפשר לגרד "וזה מקפיץ כל מנה". נכון, קל יותר לקפוץ ולהזמין.
טרטר בקר, צלפים מעושנים, שאלוט, קרם חלמון וראס אל נורה (68 שקלים). בסלון של ההורים שלי הייתה תלויה תמונה של אליעזר בן יהודה, מחייה הלשון העברית, תחתיה הפסוק האלמותי: "שני הדברים שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם: הארץ והלשון". למה אני כותבת לכם את זה? לא, לא בגלל הלשון. בגלל שני הדברים בלעדיהם לא תהיה מנת הטרטר למה שהיא: הצלפים והחלמון. בקר אנחנו מכירים, בסדר. העניין הזה של המידיום המוחלט הוא חידוש לא קל. אבל צלפים שקיבלו נגיעת עישון קטנה וחלמון שנראה נא אבל הוא קרם - אלה הדברים שהופכים את המנה הזאת לכל כך מוצלחת.
לחוח עוף בפחמים איולי מעושן, ריבת חלפיניו, ליים וקריספי שאלוט (68 שקלים), המנה הזאת גבירותי ורבותי היא הטובה ביותר בעיני. ואני מדגישה, בעיני. כלומר, לחיכי. הערבה ביותר לחיכי. הלחוח מתפקד כאן כבאן, הוא מרוח בריבת חלפיניו שזה משהו שלעולם לא נדע כיצד נוצר. על זה יושבות פרגיות רכות, עליהן צרור כוסברה ונענע ורצועות דקות של משהו שמבחינתי היה צ'ילי אדום. היה שם גם רוטב למעלה ומבחינתי זה היה הגילוי הכי מרהיב של הערב. זה פשוט היה מושלם.
אז מה עושה את המקום הזה לחוויה שרוצים לחזור אליה שוב? שמוליק בן חמו, השף בן ה-36 שמוכר מימיו בבלו-סקיי אצל מאיר אדוני, מספר שאחרי שהפעילו את הפופאפ שאמור היה להימשך שבעה חודשים ונמשך שלוש שנים, היו כל מיני רעיונות איך לקרוא למסעדה. "לא התחברנו לאף שם, ואז ערב אחד ישבתי עם נורי, הבן שלי הקטן, והחיפוש שם למסעדה פגשו את המחשבות שלי על הקשר עם הבן שלי. חשבתי על החיבור שלנו. נורה זה בעצם נורי רק בנקבה. וזאת גם האנרגיה שיש כאן במקום. משהו לא מתנשא, משהו שמשקיעים בו הרבה אבל בלי פלצנות".
נורה
מתחם הרפת הישנה, קריית ענבים
שעות פתיחה: ראשון-חמישי 18:00-23:00, מוצ"ש מצאת השבת עד 24:00
כשר