לאכול עם דמעות בעיניים: "החומוס של טחינה" נפתח מחדש בשדרות

עברתי לגור בקיבוץ מפלסים בשנת 2016. אחרי שמונה שנים בתל אביב, המעבר היה חד וכואב. השקט ששרר באיזור אחרי "צוק איתן" התחיל להתערער, השפע שקיים במרכז הארץ עוד לא הגיע לדרום וקצב החיים שונה בתכלית. שום דבר לא דחוף, החיים נעים באיטיות נעימה ורק האזעקות שפילחו את השקט גרמו לאנשים להזדרז. גם זה, אגב, לא קרה תמיד כי עוד לא נורה הטיל שיעצור אסאדו טוב.

ובתוך הכאוס שנלווה להתחלות חדשות, מצאתי לי אי קטן של שקט ונחמה. בכל יום שישי הייתי מגיעה ל"חומוס של טחינה" בשדרות, אוכלת ופורשת לשנת צוהריים שהרגישה יותר כמו נפילה לתרדמת. ובכל פעם הייתי מתקבלת בחיוך, כוס לימונדה, מוזיקה ושירות ששמור בדרך כלל לחברים ותיקים, כזה שמאפיל על כל רשימת המתנה או בלבול. היחס הזה לא היה שמור רק לי, אלא לכל אדם שנכנס לחצר הנעימה של החומוס.

ואז הגיע 7 באוקטובר.

החומוס שוכן בסמוךלתחנת המשטרה בשדרותאבל מעבר לנזק הפיזי שנגרם לו, הסתתר פצע גדול הרבה יותר: קית' ואביבה סיגל, הוריו של שי, מבעלי החומוס - נחטפו מביתם בכפר עזה. תומר עדס, הבעלים הנוסף, ניצל מכפר עזה, הוא ומשפחתו חולצו מממ"ד ביתם רק אחרי 36 שעות. חברים, בני משפחה ולקוחות של העובדים במקום נחטפו ונטבחו. התושבים פונו מהעיר ומהקיבוצים הסמוכים והמקום עמד שומם ושבור, עדות אילמת לזוועות שהתרחשו באותו היום.

מאז החזרה לקיבוץ, עברתי ליד החומוס בכל יום שישי. אל ההריסות נוספו תמונות של החטופים ומדבקות שמנציחות את הנרצחים הרבים. המסעדה קפאה בזמן ועמדה כך, פצועה ושוממת יותר משנה. אביבה הוחזרה אחרי 51 ימים בשבי, אבל קית', אדם בן 65, הופקר 484 ימים בשבי חמאס - עד ששוחרר בשבועות האחרונים והתאחד עם משפחתו.

ביום שישי האחרון עברתי שוב ליד החומוס ולרגע חשבתי שאני הוזה. החצר נקייה ומטופחת, מלאה בסועדים. המוזיקה מתנגנת, המלצריות והמלצרים מחייכים וכולם, ללא יוצא מן הכלל עונדים סיכות צהובות. מהקירות ניבטים פניהם של התאומים גלי וזיוי ברמן, החטופים האחרונים מכפר עזה שעדיין נמצאים בשבי חמאס.

נכנסתי פנימה ובמעמד ההזמנה, אותה ביצעתי כל כך הרבה פעמים בעבר, התחלתי לבכות. המלצרית חיבקה והרגיעה: "זה קורה לכל מי שנכנס לפה. כולם מאוד מאוד מתרגשים, אבל זה זמן לשמוח, לבכות רק משמחה".

החומוס היה בדיוק כמו שזכרתי: חמים בדיוק במידה הנכונה, חלק ומנחם. הפיתות טריות, הפלאפל פריך מבחוץ ונימוח מבפנים והלב שלי קיבל פיסה בחזרה. השבר גדול והפיסות שמאחות אותו קטנטנות, כמעט בלתי נראות וקשה לדעת מאיפה יגיעו. זה קורה כשחטופים חוזרים לביתם. זה קורה כשהשמש מלטפת לי את הפנים, כשעץ הלימון בחצר עמוס פירות, כשאני מצליחה לישון בלי סיוטים. וזה קורה כשעוגנים חוזרים מהמתים, קמים לתחייה ומוכיחים שהחיים חזקים מהכל, בעיקר כשהם כוללים צלחת חומוס חמים.

החומוס של טחינה
הרצל 51 שדרות, 077-701-5360
ראשון - חמישי: 11:00-16:00, שישי: 10:00-15:00