מסעדת הטאפאס המוכרת התחדשה - אבל שמרה על מה שחשוב

יש סוג מסוים של מקומות בתל אביב שיושבים בפינה שקטה וחשוכה או בסמטה צדדית, ובערב, אחרי שהחשכה יורדת, מצליחים בשילוב נכון של תאורת גרילנדות ומוזיקה שקטה לייצר אשליה של ממלכה קסומה בתוך מרחב עירוני שהוא בסך הכל די צפוף ולא מאוד אסתטי.

לי, באופן אישי, קשה שלא לקנא כשאני חולף על פני אחד המקומות האלו בשעת ערב ורואה את כל מי שיושב ונהנה מכוס משקה אלגנטית באווירה קסומה של חצר עירונית עם משחק אורות מהפנט. אחד מהמקומות הללו הוא "ויקי כריסטינה", בר טאפאס תל אביבי וותיק, שכבר יותר מעשור מצליח לפעול בשיממון היחסי של מתחם התחנה, פרויקט שהתחיל עם הבטחה עצומה מאחוריו ומאז רק מדשדש.

השנה זכתה ויקי כריסטינה למתיחת פנים משמעותית. המקום עבר שיפוץ מקיף וחנך מעבר להולכי רגל שמחבר אותו היישר לפארק המסילה במסגרת אחד מפרויקטים ההתחדשות העירונית המרשימים בתל אביב. פרויקט שהפך מגרש חנייה מוזנח ללב פועם של בילויים, בין הים למרכז העיר.

על השינויים במטבח אמון השף ברק אביטל, שהגיע לאחר שעבד בקליפורניה, שם בישל ארוחות לסלברטאים, ובסרי לנקה, שם פתח מסעדת יוקרה.

בהגעה לוויקי כריסטינה התמגנטנו מיד לתאורת הגרילנדות הקסומה ולעץ השקמה העתיק שניצב בהוד קדומים מאחורי הבר. על אף ההתרחבות הגדולה של המסעדה, שקצת פגמה בתחושת האינטימיות שהייתה לה בעבר, העץ העתיק ממשיך על פיתוליו ושורשי האוויר שלו, להיות הפיצ'ר העיצובי המוצלח ביותר במקום, והתחושה היא שאיכשהו הכל תלוי סביבו.

אנחנו מתיישבים ליד הבר - חוויה מומלצת לכל הדעות - ומזמינים מהקוקטיילים המשתנים שלא רשומים בתפריט. הם מתגלים מיד כעוד חוויה מומלצת. התפריט עצמו לא גדול מאוד וכולל מגוון מנות בגדלים משתנים - מהזעיר לנדיב, עם תמחור מותאם.

התלנו עם מנות קטנות, שמתאימות יותר לפתיחת הארוחה. המנה הראשונה שהגיעה הייתה מנה פשוטה של לבבות חסה עם רוטב וינגרט (46 ₪). הרוטב היה נחמד וההגשה משכה את העין, אבל מיד התגלה שהיא בלתי פרקטית בעליל לאכילה. קשה לאכול בידיים לבבות חסה שלמים מבלי להתלכלך וגם השימוש בסכין ומזלג בהקשר כזה הוא לא נוח בעליל.

המשכנו למנה הבאה של אצבעות כרישה מטוגנות (54 ₪) עם שברי פיסטוק. מנה שהתגלתה כמלאת טעם וממד מתבקש של קרנצ'יות.

המנה שהגיעה אחריה הצליחה להתעלות על כל המנות הראשונות שניסינו. מדובר היה בשיפודי המלך (42 ₪). על הצלחת הונח שיפוד עם שני סוגי פטריות מלך היער וירדן, שעברו עישון ונצלו על פלנצ'ה. הן הגיעו עם גרמולטה לימון והיו מלאות בארומה משכרת ובעסיסיות. באופן כללי, אפשר לומר שהן היו הדבר הכי טוב שניתן לתקוע על שיפוד ולא היה פעם חלק מבעל חיים.

המשכנו לגזרת הדגים הנאים של התפריט ודגמנו ברוסקטות טונה אדומה (68 ₪). מדובר היה בברוסקטות לא גדולות, שהגיעו קלויות עם פונזו הדרים, ווסאבי ואיולי ליים. הן הצטיינו בהרכב טעמים הדרי ונכון שהתאים בול לטונה הבלו פין הבשרנית.

המנות הגדולות שהזמנו, פילה מוסר ים (92 ₪) ושיפוד אנטריקוט (92 ₪) היו מנות ראויות, אך לא התעלו מעל המקובל בז'אנר הזה של המסעדות. שיפוד האנטרקוט הגיע עם עגבנייה מקורמלת ובצל שנחרך על גריל.
פילה מוסר הים שחה ברוטב חמאת לימון, מנגולד וכרישה. הרוטב היה נפלא ותערובת הירוקים הייתה לא פחות טעימה מהדג. עם זאת, דווקא מנה מהתפריט הישן שהברמן התעקש שננסה, הצליחה לשבות את ליבנו ולסחוט מחמאות גם אחרי ארוחה ארוכה ומלאה בנקודות שיא. ההמבורגר הקטן של ויקי כריסטינה היה עשוי בדיוק במידה הנכונה למיני קציצה, עם רוטב נהדר ובצל מקורמל והשאירה אותנו עם טעם של עוד ורצון לחזור.

לא המון מסעדות בתל אביב יכולות להתהדר ביותר מעשור של פעילות וביכולת להמשיך ולמשוך קהלים חדשים. ויקי כריסטינה עושה זאת לא רק בזכות יכולת להתחדש ומיקום מנצח, אלא בעיקר בזכות נכסים וותיקים כמו המבורגר קטנטן ועץ עתיק ועצום.