במקום האחרון שבו ציפיתם למצוא אותה: עדיין השיפודייה הכי טובה בארץ

נאמר זאת כך: שום דבר בחזותו המובסת של המרכז המסחרי הקטן המסתתר מאחורי תחנת הדלק בגבעת אולגה אינו מעיד שכאן פועלת כבר שנים אחת השיפודיות הטובות בארץ. ויש גם רבים שיגידו – כנראה הטובה שבהן. ויש עוד דרך לומר זאת: מכירים את המסעדות האלה שאתה מגיע אליהן רק כשבא לך לאכול טוב? לא ליד. לא כמעט. אלא ממש טוב. אז "שיפודי אולגה" היא מקום כזה.

מה הסוד שלה? כנראה הפשטות – אותו ערך קולינרי עילאי שבשמו נשבעים כל פרחי השפים (רגע לפני שהם מצלחתים עם פינצטות מנות מפונפנות המורכבות מעשרה מרכיבים לפחות, מצלמים ומעלים לאינסטגרם). כאן היא ניכרת כבר בהתחלה, בסלטים המוגשים לשולחן עוד לפני עלות הבשר על האש: צלוחיות קטנות של טחינה לבנה, עמבה, סלט ירקות קטן, ממרח פלפלים אדום חריף. עגבנייה, בצל ופלפל ירוק שספגו צריבה הגונה על האש, צ'יפס ופיתות חמימות - כאילו מישהו לקח את פלטת הסלטים הסופר-מוגזמת המוגשת בחלק מהשיפודיות לפני שלב הבשר, הוציא ממנה את כל הפריטים המיותרים, והשאיר רק את העיקר - ובאמת שאין הרבה תענוגות קולינריים גדולים יותר מאשר השילוש הקדוש של בצל, פלפל ועגבנייה שנשרפו על אש גלויה.

נגמר לכם משהו? אל דאגה. ברגע שצלוחית מתרוקנת, היא מוחלפת מיד באחת חדשה. השירות פה משפחתי מאוד. לא משרתים אותך, אלא דואגים לך. לא ירפו עד שהשולחן שלך יטופל לאחרון הפרטים. לדעתי, שום מרכיב של הארוחה פה לא שהה בשום שלב של חייו במקרר. לא הסלטים, לא הירקות ואולי גם לא הבשר. הכל טרי לגמרי, ומרגיש כאילו הגיע לשולחן ללא תחנות ביניים, ממשאית הספק היישר לצלחות – כמו באיזו מסעדה משפחתית בסיציליה, שנמצאת בחלקה האחורי של הקצבייה השכונתית. אחד היתרונות של מסעדות עממיות, בהן סועדים מתחלפים בהן בקצב גבוה, הוא שלא צריך להקפיא או לקרר בהן שום דבר - הכל מחוסל מיד.

אז מה לשים לכם על האש? קחו למשל את שיפודי הפרגיות (70 שקלים לשני שיפודים). בכמה צורות כבר אכלנו פרגיות, ובכמה מקומות? איכשהו בכל זאת, יוצא שהפרגיות המוגשות כאן ניצבות כבר שנים הרחק-הרחק, בליגה משלהן. למה ואיך זה יכול להיות? הרי נתחי חזה העוף הם אותם נתחים, והמנגל אותו המנגל – אבל משהו ברכותו של הבשר כאן ובטעמיו, בלי שום תיבול, מצליח להפתיע בכל פעם מחדש.

או שיפוד הכבד (70 שקלים). תגידו, מי בכלל עוד אוכל כבד עוף? פה אני אף פעם לא מוותר עליו ומקפיד לבקש מהבחור הממונה על המנגל לא לשרוף אותו עד הסוף. עכשיו קחו כבד עוף לוהט ונימוח שירד ברגע זה מהשיפוד, המליחוהו קלות, פנקו אותו בטבילה בקערית של טחינה, קשטו אותו בעוקץ קטן וצהבהב של עמבה והושיבו את כל זה בתוך נתח של בצל שרוף שנכנס לתוך שמינית פיתה בשרנית וחמימה. עכשיו תגידו לי אתם, זה לא הביס הכי טעים בעולם?

וזו רק ההתחלה, הטוב מכל עוד לפנינו: סטייק האנטרקוט, שהוזמן מידיום וכך גם הגיע, היה בשרי ונפלא. נתחי הפילה (70 שקלים לשיפוד אחד) אלוהיים, ולא נעים להגיד - טעימים ועסיסיים יותר מהבשר המוגש בהרבה סטייקיות מקצועיות או מסעדות יוקרה. הקבב (70 שקלים לשני שיפודים) שמנמן וארומטי מאוד וצלעות הכבש (150 שקלים) קטנות אבל מתפקעות מטעמים.

ואם מישהו רוצה לעבור אל המימד הקסום של חלקי הפנים, בבקשה: ישנו שיפוד מושחת לגמרי של כבד אווז (120 שקלים לשיפוד אחד) או שקדי עגל נימוחים (140 שקלים) הנפרסים בדיוק בעובי הנכון ומושלכים למחבת, שמנמנים ועסיסיים הם נצרבים במדויק והעונג הגלום במפגש עם כמעט כלום מגונה בעוצמתו.

גם ספאק יש פה (נתח קצבים - 100 שקלים לשני שיפודים) עם טעמו הבשרי הייחודי, ואפילו טחול ממולא (80 שקלים).

כן, אפשר לשבת פה ולהמשיך כך עוד ועוד - אבל צריך לדעת גם מתי להפסיק. ורצוי מאוד להימנע מהפיתוי המוכר של הפיתות או הצ'יפס המוגשים בתחילת הארוחה, ועלולים לתפוס את מקומם של המעדנים האמתיים המגיעים אל השולחן בשלב השני של הארוחה.

אז, איך נאמר זאת? שיפודי אולגה זה מה שקורה כשלוקחים תחום קולינרי מסוים – נאמר, בשר על האש – מנקים ממנו את כל השטויות והבולשיט, ונשארים רק עם מה שאמור להיות העיקר במסעדה - הטעם, והוא בלבד.

התוצאה היא קלאסיקה ישראלית שלא משתנה ולא צריכה להשתנות. שמורת טבע משפחתית קטנה ואהובה שמיקומה בפריפריה מציל אותה מציפורני טרנדים למיניהם.

והמחירים? לא נורא. היינו שניים, אכלנו עד שאי אפשר היה יותר ושילמנו 280 שקלים כולל שירות. עד הפעם הבאה.

התנאים 1, גבעת אולגה

ראשון עד חמישי בשעות 12:00־20:00, שבת: מצאת השבת ועד חצות