"אוכל הוא אחד הנושאים, אם לא ה־נושא הכי סבוך לעשות סביבו תערוכה", אומרת מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב בחולון. "כולם מבינים באוכל ולכולם יש תמונה בראש, ואז הפערים בין מה שאתה חושב שאתה יודע על אוכל לבין מה שבסופו של דבר מוצג הם גדולים. בפערים האלה ביקשנו להיכנס".
תערוכת האוכל, שנפתחה השבוע במוזיאון, החלה לבעור בראשה מאז התמנתה לתפקיד ב־2016. "תחשבי כמה זמן עבר", היא אומרת כשאנחנו עומדות בכניסת המוזיאון.
מסביב המולת ההקמה בשלביה האחרונים, אנשי תאורה וסאונד עולים ויורדים ואיתם שתי האוצרות של התערוכה, ליאורה רוזין, מעצבת, חוקרת עיצוב ומרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ודנה בן שלום, מעצבת, חוקרת וחברת סגל בכירה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. על העיצוב חתומה רונה זינגר.
"אוצרות חכמות, חושבות אחרת", אומרת דבש כשאנחנו מהלכות בין חללי המוזיאון, שם התיאבון למחשבה הוא שנפתח, הרצון לחזור ולשוטט בתוך בריאת עולם המתקיים בעבר, בהווה ובעתיד. בא אל האוכל דרך אינספור ערוצים, מפתיע לא פעם בזוויות שעליהן הוא בוחר להתעכב, ואי אפשר שלא להסכים עם דבש כשהיא אומרת שזו תערוכה יוצאת דופן. "אני לפחות לא ראיתי משהו דומה לזה בשום מקום".
כמה מענגת ההליכה בחלל בין רעיונות ופריטים שעליהם חתומים גדולי המעצבים, לצד פריטים שהוצאו מהבוידעם. בין חריטה מעודנת בזכוכית לקלקר המחביא בתוכו מים צוננים.
"זו תערוכה שבה היררכיה לא מתקיימת", מדגישה דבש, זורקת אותי למחשבות על ההיררכיה שרק הולכת ומתעצמת בעולם האוכל, על עולם שיווקי המתחזה לשיח תרבותי, כזה המטפח אכילה "נחשבת", מלאה בחשיבות עצמית. עולם המקדש היכלי אכילה שבהם אוכל הופך לבלתי מושג.
חוכמת המים
המוצגים הם תערובת של עבודות ומיצגים מן העולם, עבודות אחרות הן כאלה שאותן הזמינו האוצרות במיוחד, חלקן נעשו במסגרת פרויקט החממה של מפעל הפיס, כמו מחקר צילומי יפהפה שעליו חתומים הצלם דן פרץ והמעצבת הגרפית נטשה בוגוסלבסקי - עבודה המוקדשת לתיעוד זרעים בני 23 אלף שנים שנמצאו ב"אוהלו II", אתר ארכיאולוגי פרהיסטורי מדרום לטבריה, שבו שימור הממצאים מיוחס, בין השאר, לעובדה שהאתר היה מכוסה במי הכנרת. מים כחומר משמר ומים כחיים וציוויליזציה.
"חומר שקוף, לא מנוהל" כמו שאומרת רוזין בכניסה לחלל הפותח את התערוכה המוקדש למים, שהצורך לשנע אותם ממקום למקום היה ועודנו אתגר אנושי המגרה את כושר ההמצאה, מותח את גבולות היצירה. מיצירת כלים המוליכים מים למרחק הקצרצר שבין השולחן לגרון, ועד לניהול צנרת למרחקים ארוכים. קסם המים בברז מול כובד הכד על הראש, בדרך מהבאר.
"צרכים־חשקים" הוא הנושא שלו מוקדש חלל המים, ואין מדויק כמו מיצב לזיקוק משקה קוקה קולה למקם במתח שבין שני אלה.
"שלושה ליטרים של מים נדרשים בשביל לייצר ליטר קוקה קולה", אומרת לי דבש מול המתקן, שיש בו כעס ויש בו הומור. "בעולם שבו חסרים לנו מים נקיים, זה נתון מדהים שמעורר דיון מעניין על מה שאנחנו צריכים לעומת מה שבא לנו".
בא לנו קולה ובא לנו מים בבקבוקים כמו אלה שנאספו מכל העולם ומצטופפים על כוננית מדפים. בקבוקי מים ריקים, חפים מתווית וכמו שלמדתי מרוזין גם ככה, בעירום מלא, בלי שם ושיוך מיתוגי, אפשר ללמוד מהם שיעור במעמדות.
כמה שיותר קימורים וחריטות פירושו פחות פלסטיק, כלומר בקבוק זול. "בקבוקים אלגנטיים עם קווים נקיים הם אלה שעולים יותר" היא אומרת, "ואל תטעי, אף אחד מהם לא באמת מולא במים שהגיעו מהאלפים. אלה מי ברז שעוברים איזה סינון".
אז למה אנחנו מוכנים לשלם יותר? סימני שאלה תחת סימני קריאה הם רק חלק מהתענוגות שמביאות איתן תערוכות ראויות. בלי הטפה ובלי נחרצות טהרנית.
חמת או נאד?
בוויטרינה צפיחית חרס, שעליה אומרת רוזין שהיא כנראה הדבר הכי קרוב למימייה שהסתובב כאן במאה הרביעית. בסמוך אליה, מרחק אלפי שנים, "אדוות" מימייה שאותה יצר ב־2017 המעצב רון ארד. מלבנית, שעל פניה כמו קפאה תנועת המים אחרי שנזרקה לתוכם אבן. יפהפיה המימייה של ארד ויפה זו הניצבת מולה, זקופה ומוכרת, המימייה הצבאית. עירומה מכסות הבד המתואר במכתב המוצמד אליה. מכתב הנושא את החותמת של הוועד הארצי למען החייל היהודי, שנחת ב־15 ביוני 1944 על שולחנו של מזכיר ועד הלשון, שישב אז בבית ביאליק בתל אביב.
החייל א. שניצר הוא שפונה למזכיר, בבקשה שיכריע בוויכוח שניטש בין חיילי הגדוד החונה במדבר - איך יש לקרוא לכלי המשמש למים, חֵמֶת או נאד? בכתב יד משתדל מביא שניצר את טענות כל אחד מהצדדים, ומהמילים עולה בעירת המדבר והאהבה לשפה העברית.
מימיות לנשיאה גברית וכדי מים לראשיהן של נשים. פעם, לפני שקריאת המציאות שטפה את הרומנטיקה שעלתה משיעורי התנ"ך והאיורים בספרים, היה ברור שאישה ראויה, כמו רחל או רבקה, יודעת לסחוב משאות על ראשה. את הכדים שלהן, סביר להניח, הן נשאו כשעל ראשן עקל, חבל מלופף משיער עיזים, פשוט בהרבה מזה ההודי המונח על כן משלו. נראה כמו בייגל, עשוי בד, מעוטר בחרוזים, דהוי בצידו האחד מזיעת עמל הנשים, מתבונן ממקום מושבו בחידושי הקדמה.
הקדמה הזו מוצגת דרך "קיו וויל", ככה נקרא תוף פלסטיק בנפח 45 ליטר, שידית ארוכה המחוברת אליו מאפשרת לגלגל אותו על הקרקע. פרי פיתוח של חברת וולוו להקלה על חיי היומיום בארצות המתפתחות.
"היכולת להזרים מים ממקום למקום היא ניצחון אנושי שקשה לדמיין", אומרת לי רוזין מול צינורות דולפים ושעוני מים, הם חללי המים של סיגלית לנדאו, נראים כמו פרשנות לקרביים של שיכוני ישראל.
דולף הדלף במזרקה של לנדאו, מים יוצאים ברוב הדר מהכותרת ומים זורמים מברזי פלסטיק במזרקה שאני רוצה לקחת איתי הביתה. מזרקה שאותה יצר מורנו שקוול, המחברת בין קולר משרדי למזרקות הפזורות בכיכרות של רומא. מתעסקת במפגש החברתי סביב מים, מעלה בזיכרון את הברזייה בבית הספר.
תיאוריית הקטשופ והחרדל
להקת סרדינים מרחפת באוויר היא המקבלת את פני הנכנסים לחלל העוסק במשיכה־דחייה. קרסים מבצבצים מהבטן של חלקם, מבקשים לעורר מחשבה על הנקודה שבה הופך האדם מצייד לניצוד, רגע לפני הכניסה למסדרון צבוע באדום הבוחן את כוחן של מניפולציות ודרכי פיתוי.
מעולם הפרסומות דרך מדפי הסופר, שבהם דיוקנאות עלומים מככבים על אריזות מזון, מוכרים איזו אינטימיות השייכת לעולם ישן, מבקשת להרחיק את הידיעה על ייצור מתועש.
לצידם שוקוהין סמפורו, ככה נקראים דגמי אוכל יפני עשויים שעווה, שרף או פלסטיק. אמנות שהחלה ביפן בתחילת המאה ה־19, אז בעלי מסעדות החלו להציג דגמי מזון לראווה בחזית בתי העסק שלהם. מבקשים לספר, בדייקנות יפנית, איך נראית המנה העתידה לצאת מהמטבח. מלאכת פיתוי המקיימת כל מה שהיא מבטיחה.
על הקיר בחלל הנגדי אדום נפגש עם צהוב. "תיאוריית הקטשופ והחרדל" קוראים לדרבי הזה בעולם הפרסום. האדום מזוהה עם כוח ועם אהבה, הצהוב עם תחושות של אושר, חמימות, נחמה ונוסטלגיה.
שם, על רקע הצהוב, נבחנות שאלות העוסקות בשימור מול בזבזנות, באוכל כסמל סטטוס, ברעב מול שובע. שורת מוצגים בוחנים את הדרך שאותה עשינו מעולם שבו ידענו היטב מה או מי נכנס לנו לפה, לעבר עולם המטשטש את מקורות המזון שלו, שמעדיף לא לדעת.
כוחו של המיתוג בעולם צריכת השוקולד מזוקק ב"אול סטאר", טבלת שוקולד שבה כל קובייה אוצרת שוקולד איקוני אחר, שאותה יצר משעווה נאוטו פוקאסאווה, מגדולי המעצבים של יפן.
ריקוד הקוסקוס
"חומוס ספקולטיבי" (2022), של סטודיו רדיש, מציג חמש עבודות בחומר המציעות פרשנות משלהן לחמש מנות בחומוסייה מדומיינת. העבודות משחקות עם המושג צלחות, מביאות למיזוג מוחלט בין אוכל לחומר, מטשטשות את ההבדלים ביניהם.
זיכרון תנועת הניגוב אצור בחומר וכך גם זיכרון תנועת הבישול ב"מופע הקרקס" שיצרו איה בנטור ובילי רגב, שתיעדו אנשים בזמן שהם מכינים קוסקוס. כאלה שהסולת רוקדת בין כפות הידיים שלהם ואחרים הניגשים לגרגרים בתנועה בתולית.
"זהו מין ארכיון שבו כל רשומה היא אוסף של פרמטרים המנותחים על ידי אלגוריתמים של זיהוי תמונה, וכל מופע מייצג ייחודיות שלא ניתנת לשחזור", מפרט ההסבר המלווה את העבודה שבה התיעוד של תנועת היד, הישבן, המותן, המקצב, מודגש בצבע, כמו מין אנימציה של ריקוד קוסקוס אישי וייחודי.
על אחד הקירות סדרת עבודות של הצלם הנרי הרגריבס, העוסקת בתיעוד "הסעודה האחרונה" של נידונים למוות. ויקטור פגר, שנידון למוות בתלייה, ביקש לאכול זית אחד עם חרצן, בעוד האסירה תרזה לואיס, שנידונה למוות בזריקת רעל, בחרה לאכול עוף מטוגן, סרטנים, אפונה עם חמאה, פאי תפוחים ופחית "ד"ר פפר".
מסכים אחרים בחלל מוקדשים למאקבנג, טרנד שהתחיל לפני כעשור בקוריאה כשנשים צעירות, מאופרות למשעי, אכלו עד חנק מול המצלמות, בדרך כלל יצורים מן הים. מחקרים קשרו את התופעה לבדידות, אחר כך דיברו על עוד פן של שנאה עצמית. היום, בשלני כל העולם ברשתות מצלמים את עצמם אוכלים לפחות פעם אחת ביום.
במסדרון ההיקפי של המוזיאון מוצגת "צבועים", תערוכה שאוצרת ליאור חרמוני ובמרכזה העיסוק בצבע ובתפקיד שהוא ממלא בעולם האוכל.
תערוכה נוספת המלווה את זו המרכזית היא "טעימה מן העתיד", שאותה אצרה טליא ינובר ועוסקת באוכל של המאות הבאות. במרכז התפריט - פטריות, חרקים ואצות. תמציות מלאכותיות, ככה לפי היוצרים, הן שיהיו על העצמת החוויה החושית בעולם שבו ילכו ויידלדלו מקורות טבעיים. רותם נחום היא שפיתחה את התמציות, שנוצרו לכבוד התערוכה ומוצעות להרחה מבעד לגופי זכוכית, מזמנות משחקי ניחושים.
מערכת העיכול
את ימי התערוכה תלווה סדרת מפגשים שאצרה נירית וייס, בין שפים למעצבים שמלווים אותם. סדרה המבקשת ללמוד על דיאלוג בין עיצוב למטבח, על תהליכי עבודה משותפת והשראה. סדרה המבקשת לגעת לרגע במפגש קונקרטי בין שני העולמות.
"את תזכרי להזכיר את זה, נכון?" שואלת דבש, שיש בה יכולת נדירה לזכור פרטים ולנהל אותם, כשאנחנו מתקרבות למכונת הקקי, זו המעוררת עניין בכל מוזיאון שאליו היא מגיעה בעולם.
מדובר במכונה המחקה את פעולת המעיים האנושית, שאותה יצר וים דלוואה הבלגי בראשית שנות האלפיים. פעמיים ביום מאכיל צוות המוזיאון את המכונה, שנראית כמו פס ייצור תעשייתי, באוכל מוצק ובאוכל נוזלי. מנגנון ריסוק וגריסה מעביר את האוכל הלאה לכלי קיבול שקופים המכוילים לטמפרטורת הגוף. שם, בשקיפות מוחלטת, פוגש האוכל באנזימים ובמיצים הדרושים לעיכול.
ההתרוקנות מתבצעת בצד השני של המכונה, על גבי מגש שמקבל את ה"פלט", הוא צואת המכונה, שאגב מסתובבת ברשת במחיר מטורף. סביבות ה־15 אלף שקלים, ארוזים בוואקום.
"העבודה מטשטשת את ההיבטים הרגשיים המזוהים עם אוכל", כתוב שם. "היבטים כמו עונג, חשק, פורקן רגשי, נוסטלגיה, מסורת וטקסיות".
היה אפשר להניח שמכונה כזו תשמח במה שיתנו לה, אבל כשהוצגה בצרפת האכילו אותה בארוחות שהגיעו ממסעדות מכוכבות מישלן, בעוד הגרמנים הקפידו על אוכל המתהדר בערכי הקיימות. בחולון, בינתיים, היא אוכלת פירות וירקות. ומה אם לא יאכילו? המכונה תמות. לא תעבוד. כמו כל הטמגוצ'ים ששברו למיליוני ילדים את הלב.
רואים על דבש שהיא מחבבת את המכונה. "מהימים שאנחנו עובדים עליה", היא מחייכת את המילים, "הגעתי למסקנה שאלוהים הוא גאון. גאון!".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו