כמעט 400 אלף עוקבים באינסטגרם ובטיקטוק, שיתופי פעולה עם המותגים הגדולים, ועשרות מתכונים שמשגעים את הפיד בכל פעם מחדש. קורל חוטה היא אחת מיוצרות התוכן הקולינריות המובילות בישראל כיום. אבל מאחורי המסך מסתתר סיפור שהיא שמרה שנים ארוכות, גם מחברות קרובות, גם מהוריה: הפרעות אכילה, בולמוסים יומיומיים, ואובדן המחזור לשנתיים וחצי רצופות.
בניגוד לרוב עמיתיה בתחום, היא לא למדה בישול, לא גדלה במטבח ולא חלמה על קריירה קולינרית. עד הצבא, כך היא מספרת, לא ידעה להכין אפילו חביתה. המסלול שתכננה לעצמה היה שונה לגמרי: מגמת מדעי המחשב, לימודים בטכניון, ועבודה בהייטק. אבל השירות הצבאי הביא איתו קושי שלא ציפתה לו, נחמה שמצאה באוכל, עלייה במשקל שלא שמה לב אליה בזמן אמת, ואז דיאטה עצמאית וקיצונית שהפכה להפרעת אכילה שארכה שנים. הכול בשקט, הכול לבד, בלי שאיש ידע.
היום, כשהיא מביטה אחורה ממקום של ריפוי, חוטה לא רק מוכנה לדבר על מה שעברה, היא גם יודעת לנתח, מניסיון אישי כואב, כיצד תוכן תזונתי ברשתות החברתיות יכול להפוך, בלי שאיש מתכוון לכך, לסכנה של ממש.
הפריצה שלך ברשתות הגיעה יחסית מהר. מתי זה התחיל?
"לפני בערך ארבע, ארבע וחצי שנים. תוך פחות משנה הרגשתי שזה ממש מתפוצץ".
התחום הקולינרי רחב מאוד ברשת. איך הצלחת לגעת באנשים?
"זה דווקא היה מפתיע, כי היום מרגישים שהבידול בא מאסתטיקה, עריכה, צילום, מתכונים מיוחדים, ואני לא הייתי אף אחד מהם. לא ידעתי לצלם סרטונים, הייתי מעלה תמונה בודדת שצילמתי הכי גרוע בעולם וכותבת את המתכון בכמה שורות מתחת. לא הראיתי את עצמי, לא דיברתי. לא לצלם, לא לערוך, לא לדבר, לא להראות את עצמי, לא היה כלום. חוץ מזה שהעברתי את האישיות שלי דרך הכתב, ואנשים מאוד התחברו לזה. אם היום יגידו לי שיוצר תוכן התחיל בלי סרטונים, פרופיל סגור, לא מעלה כלום - ממה אתה אמור להתפרסם? אבל פשוט באתי וסיפרתי את הסיפור שלי, זה עבר מפה לאוזן, ואיכשהו ממש הצליח, למרות שלא כיוונתי לשם בכלל".
לפני הרשתות היה לך מסלול מוגדר לגמרי. לימודים בטכניון?
"כן, מכיתה ז' בערך. נרשמתי למגמת מדעי המחשב, לקחו את כל הבנות למשרדי גוגל כדי שנשאף לסיים את המגמה, ואמרתי לעצמי: אני הולכת לעבוד שם. ידעתי שצריך ניסיון, אז תכננתי לעשות הכשרה בטכניון וישר לדרוך בגוגל. זה היה המסלול שלי מכיתה ז', הייתי מכוונת לזה מאוד. וכשנטשתי אותו — ההורים שלי קיבלו כאפה".
נקודת המפנה הגיעה כשהתגייסת לצבא
"חשוב לי לציין שלא התעניינתי באוכל בכלל לפני הצבא. היום ילדים בני עשר, אחת עשרה, שולחים לי תמונות של קינוחים מורכבים שהם הכינו מהמתכונים שלי, ואני רואה שזה בא להם ממש מגיל אפס. אצלי זה לא היה ככה. לא עזרתי לאמא, לאבא, שום דבר, נאדה. חביתה ושקשוקה - גם את זה לא ידעתי להכין. עשיתי את הקורס בבא"ת בחיל הים, התגייסתי כבקשית, ואחרי זה שירתתי בקריה כקצמשית בבור. ההתחלה הייתה קשה מאוד. כל החברות שלי היו בעיר הבהדים עם תנאים מדהימים, סיפרו לי שיש להן טלפון גם באמצע היום. לי היו 60 דקות ביום בלבד. הן ישנו בחדרים עם מזגן ואני ישנתי כמעט חצי שנה באוהל עם 130 בנות - אוהל לא עמיד, בחורף, עם גשמים. הייתי בוכה כל היום ומצאתי נחמה באוכל. רציתי להרים את המצב רוח, קפצתי לשקם, קניתי שוקולדים, פינקתי את עצמי. אבא שלי נתן לי דמי כיס בשביל זה. ובחצי שנה הזאת עליתי במשקל משמעותית".
זה לא העסיק אותך?
"לא, אף פעם. לא הייתי מהבנות עם הכוסיות והריבועים, לא התאמנתי, זה לא עניין אותי. הייתי כל כך שקועה בלימודים, זה הדבר היחיד שהעסיק אותי. ואז, שבועיים בסיס יומיים בית, כשחזרתי הביתה הבגדים לא עלו עליי. קניתי חדשים, שוב לא עלו. בבסיס, כל שבועיים עליתי מידה במכנס. בהתחלה לא הבנתי שאני משמינה, אמרתי לעצמי, אולי אמא מכבסת לי את המדים והם מתכווצים. בסוף, אחרי כמה חודשים, הבנתי שאני 15 קילו יותר. הסתכלתי על תמונות מהגיוס ואמרתי לעצמי, אני פי שתיים. החלטתי שכשאתחיל את הסדיר, אתחיל דיאטה. פעם ראשונה בחיי - לא ידעתי מה זה המושג הזה בכלל. נכנסתי לגוגל, שאלתי מה עושים. ראיתי שצריך להוריד סוכר, פחמימות, קמח לבן — וככה נכנסתי למטבח.
לא התייעצת עם אף אחד?
"כלום, אני עם עצמי. אמא שלי כל חייה הייתה בדיאטות, בגלל ההריונות, תמיד הייתה בלופ של הריון, דיאטה, הריון, דיאטה. פעם שאלתי אותה אם אתחיל לאכול יותר מסודר, והיא הביאה לי תפריטים. זה הרגיש לי כל כך עצוב, התפריטים האלה. אמרתי לעצמי - לא בא לי את התפריטים המגעילים האלה של מעדן בבוקר עם חצי תפוח וכף טחינה. החלטתי לעשות את זה לבד. אבל הייתי הרבה יותר קיצונית ממנה, חתכתי הכול. לא שמתי שמן באוכל, בדקתי תוויות: אם השומן לא היה פחות מ-0.5 - לא קונה. אפס סוכר בהכול, אפילו גרם אחד — לא קונה. בלי קמח לבן, בלי פחמימות. אני חולת מתוק מלידה עד היום, לא נגעתי בשוקולד. ברור שירדתי מאוד במשקל. זה נמשך לפחות שנתיים".
והגוף התחיל להגיב.
בהתחלה קיבלתי המון מחמאות 'וואי, את נראית טוב'. ואז המחמאות הפכו להיות הערות של דאגה. בנות מהבסיס אמרו לי שאני כבר לא נראית טוב. ההורים שלי אמרו 'תעלי, תעלי' - ואני פירשתי את זה כקנאה. נסענו לחופשה באילת עם הצבא, שם קיבלתי מחזור. וזו הייתה הפעם האחרונה שקיבלתי מחזור עד שנתיים וחצי אחר כך".
שנתיים וחצי?
כן. בהתחלה אמרתי לעצמי שזה יחזור עוד שלושה חודשים. חיכיתי, לא חזר. חצי שנה, שנה ולא חוזר. בלי מחזור אין איזון הורמונלי, ואין תחושת רעב בכלל, לא בבוקר, לא בצהריים, לא בערב. בהתחלה שמחתי מזה - אמרתי לעצמי: מהמם, אני יכולה לשמור על המשקל בלי להרגיש שאני צריכה לאכול. אחר כך התחלתי לאכול בכוח, אבל לא נהניתי כי לא הייתי רעבה. ומנגד, פתאום חטפתי התקפי בולמוס מטורפים — בכל מקום. בבסיס, בבית ההורים, בקניון. הייתי עוברת ממקום למקום וקונה משהו לאכול, אחד אחרי השני. לא מתוך רעב, מתוך חוסר שליטה מוחלט. בתוך הראש ידעת כמה זה לא טוב, כי גם סבלת מכאבי בטן, וגם לא באמת נהנית. הגעתי למצב של בולמוס כמעט כל יום, ולא ראיתי שום נקודת אור".
ולא פנית לעזרה מקצועית?
"כשעליתי כחמישה קילו בגלל הבולמוסים, במקום ללכת לטיפול, הלכתי לתזונאי של מתחרות פיתוח גוף. אמרתי לו: 'היו לי ריבועים בבטן, עכשיו לא רואים, תחזיר אותי לשם'. והוא הביא לי תפריט עוד יותר קיצוני, אימונים פעמיים ביום, הראשון על קיבה ריקה. הוא החמיר את המצב. הגוף שלי פשוט נלחם בי — גם אם הייתי מתאמנת מאה פעם, הוא היה נותן לי בולמוס של עשרות אלפי קלוריות. אחרי חצי שנה עזבתי אותו. כל זה עדיין בזמן הצבא ואף אחד לא ידע. לא החברות בבסיס, לא ההורים, לא אף אחד".
מתי לראשונה ביקשת עזרה?
אחרי שהשתחררתי, בתקופת הקורונה. עקבתי המון זמן אחרי תזונאי שקוראים לו מייק ביקו, אבל לא יכולתי לממן את זה, כי לא שיתפתי את ההורים שלי, לא יכולתי לבקש מהם כסף. ואז אמרתי לעצמי: את קונה אייפון פעם בשלוש שנים, תשימי את הכסף על מישהו שיטפל בך. הלכתי עם מענק הצבא. התקשרתי לנטלי שעבדה איתו, ופעם ראשונה בחיים אמרתי בקול: יש לי בולמוסים, אני במצב רע ואני חייבת עזרה. בכיתי לה. עוד לא הבנתי שיש לי הפרעת אכילה, פשוט חשבתי שיש לי בולמוסים וזהו. שבוע אחר כך, כשהרגשתי קצת יותר טוב, התקשרתי לבטל. היא אמרה לי: 'לא מבטלים כלום. את מגיעה לפה בתאריך שקבענו. ביי'. לא הייתה מוכנה אפילו להקשיב. וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי".
ומתי המחזור חזר?
בקורונה סגרו את חדרי הכושר. הבנתי שלא יעבוד בחוץ, ופשוט הפסקתי להתאמן. אחרי שנים שהתאמנתי כל יום, לא שיניתי כלום אחר. תוך חודשיים - חזר המחזור. הזייה מוחלטת. הבנתי שהגוף שלי היה בסטרס מתמיד. כשהתאמנתי פעמיים ביום, הגוף היה כל הזמן בשריפה וברגע שהפסקתי, הוא פשוט נרגע".
ברשתות, מתי החלטת לחשוף את הסיפור?
"כשהגעתי ל-10,000 עוקבים אמרתי, לא מעניין אותי מי עוקב מבית הספר או מהמשפחה. העליתי פוסט עם תמונה שבה הייתי מאוד רזה, ופתחתי אותו במשפט: 'לא היה לי מחזור מעל שנתיים'. וקיבלתי מאות הודעות מבנות שאין להן מחזור. שלוש שנים, ארבע שנים, חמש שנים. מישהי כתבה לי - 13 שנה בלי מחזור, שהתחיל מאימונים ותזונה. עד אותו פוסט הרגשתי שאני אחת למיליון שזה קרה לה. פתאום הבנתי שאני ממש לא לבד. כל כך הרבה חוו את זה, פשוט אף אחד לא מדבר על זה".
גם ההורים שלך ראו את זה?
כן. ולא אמרו מילה. אני חושבת שזה הרגיש להם לא הגיוני שלא שמו לב למשבר כזה, כי אנחנו כל כך קרובים. אני מדברת עם אמא שלי שש פעמים ביום, כל שיחה עשרים-שלושים דקות. אני חושבת שכעסו על עצמם שלא זיהו. ולכן לא דיברנו על זה בצורה גלויה".
בשלב מסוים שינית את כיוון התוכן שלך ברשתות
"אחרי שנה וחצי, שנתיים של מתכונים דלי קלוריות ועם חלבון, הבנתי שאני עדיין בתוך ההפרעה, אולי פחות, אבל היא עדיין שוכנת בי. בעצם מה שעשיתי? אמרתי לאנשים: פרוסת עוגת שוקולד של אמא שווה 300 קלוריות, אבל אם תכינו את העוגה שלי, תאכלו פס שלם ב-300 קלוריות. גרמתי לאנשים לא לאכול את העוגה של אמא כי היא "משמינה". ואני עצמי לא יכולתי לצאת למסעדה ולאכול קינוח, כי הרגיש לא משתלם מבחינה קלורית. ואז הבנתי כמה דפקתי לעצמי את המוח. עשיתי שינוי, הפסקתי לגמרי עם התחליפים, עם הממתיקים, עם הדברים דלי הקלוריות. עברתי למתכונים רגילים. לא כולם קיבלו את זה טוב. חשבו שאני עושה את זה כדי להגיע לקהל חדש. אבל פשוט הפסקתי להאמין בדרך שהלכתי בה, כי הבנתי שהמסרים שהעברתי היו שגויים".
כשאת רואה היום תוכן תזונתי ברשתות שמדאיג אותך, איך את מגיבה?
"בדרך כלל אני לא אדם שמגיב, אבל לזה כן. כי אני יודעת שהתגובות שלי קופצות ראשונות. הבעיה היא החלוקה שחור-לבן: "את זה מותר לאכול ואת זה אסור לאכול" - זה מה שמתגרר. אני גם רואה בנות שנראות מאוד טוב, ולפעמים העוקבות מבקשות מהן לשתף יותר על התזונה שלהן והן מעבירות מסרים לא במודע, כי הן עצמן לא מודעות לכך. כשהייתי למטה, דברים כאלה הפילו אותי. בנות עם מאות אלפי עוקבים שאמרו שהן נראות ככה כי חתכו פחמימות לגמרי, או שאוכלות יוגורט רק עם שקדים כי קשיו משמין. כשאתה בנקודה הזאת ולא יודע, אתה מאמין להכול. אני גם לא כועסת על מי שמעלה תוכן כזה, כי ברוב המקרים הם עושים את זה מבלי להיות מודעים לנזק. בדיוק כפי שגם אני הייתי שם פעם".
מה הסימן הראשון שאת מזהה אצל מישהי שנמצאת בתחילת הדרך הזאת?
כשהאימון בא כפיצוי, משהו כבר לא בריא. ראיתי את זה המון בסטודיואים: בנות שבאות למאמן ואומרות "אכלתי אתמול רוגעלך, זה יהרוס לי עכשיו?", אמנם הכי רזות בעולם, אמנם אוהבות לאכול, אבל עצם זה שהאימון בא כפיצוי על אוכל ולא כי בא לך לפתוח את הבוקר בכיף. יש פה משהו לא בריא. ואותו דבר עם "ניקוי" אחרי חופשה או מסעדה. הגוף יודע לנקות את עצמו לבד. הוא לא צריך שייקים מיוחדים לזה. אם אתה חוזר מחו"ל ומרגיש שאתה חייב עכשיו להיכנס למשטר, זה לא בריא. עדיף לאכול מה שרצית ולהמשיך למחרת כרגיל, כי אם תסתכל על זה במאקרו ולא במיקרו - זה כלום. זה לא ישפיע על שום דבר".
ומה לגבי החיים האישיים, איזה מחיר זה גבה ממך?
"זה שבעלי, ניר, היה מוכן לזה מההתחלה, זה לא מובן מאליו. כי אני מאוד מרוכזת בעבודה שלי. כל החיים שלו חשופים, כל החברים שלו יודעים הכול על אשתו, לא לכולם זה מתאים. מערכות יחסים קודמות שלי לא החזיקו מעמד בגלל זה. הייתי על אזור 10,000, 20,000 עוקבים ועדיין היה להם קשה עם זה. עם ניר הכרנו כשהיה לי 30,000 עוקבים, ומההתחלה הוא קיבל את זה. גם כשאנחנו בדייט ואני עולה עם משהו דחוף, גם כשאנחנו בירח דבש ביפן ובכל מסעדה אני מצלמת כל ביס - הוא לא אומר מילה. אני לא חושבת שאם זה היה הפוך הייתי מחזיקה איתו. זה מאוד קשה. אבל בניר זכיתי".
איפה את רואה את עצמך בעתיד?
מהרגע שהחלטתי לא ללכת לטכניון ופשוט לזרום עם מה שנפתח לי. למדתי לא לסגור כלום מראש. לפני שלוש שנים שאלו אותי איפה אהיה בעוד שלוש שנים ואמרתי שאין לי מושג. גם עכשיו אין לי מושג. אני יודעת שכל יום אני עובדת על לעשות משהו שעוד לא עשיתי, ורוצה לצאת מהרשתות בלבד ולהגיע לאנשים גם פיזית. אני מקווה שזה יקרה השנה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו