טור אישי: כוח האלמנות המתחדש בכל יום

אני מתבוננת עליכן, אחיותיי החדשות, "חברותיי" לאובדן, האלמנות של מלחמת חרבות ברזל, ומרגישה תערובת של כאב, זיכרון והערצה. רובכן צעירות שאך נישאו, חלקכן התאלמנתן תוך כדי היריון, וחלקכן עם ילדים רכים שצועדים את צעדיהם הראשונים. אתן מגיעות מכל קצות החברה הישראלית, וכל אחת מביאה איתה סיפור של גבורה ייחודית, לצד אובדן.

השכול הוא חלק מחיי כבר יותר מארבעה עשורים. בשנת 1984 איבדתי את בעלי, יוסף מידן ז"ל. אז, לא היה מי שיקיף, שיבנה מעטפת תומכת לאלמנות הגיבורים. החברה היתה עסוקה בלוחמים בחזית, ואנחנו נשארנו לבד. מאז אותה דפיקה בדלת, נאלצנו להתמודד בעל כורחנו עם אתגרי החיים. למדנו לשרוד לצד השכול, לצד האובדן, שהיה תמיד נוכח, חי ובועט.

בשנים הראשונות שלאחר האובדן הרגשתי עצב שאין לו סוף, שאיים להשתלט על כל ישותי. שיוועתי לנחמה. הבדידות הצורבת והקושי שבגידול ילד קטן לבדי היכו בי מדי בוקר וערב. היה בי צורך נואש למצוא כוח פנימי להמשיך. לצד הנחת והשמחה על כל צעד שעשה הבן שלי, חשתי בהחמצה על שדרכיהם כאבא ובן לעולם לא ייפגשו. וברגעים האלה, לא היה מי שיחזיק את ידי ויאמר לי שאני לא לבד. די היה במחוות החמלה הקטנה ביותר כנחמה, כעידוד בים של צער. חיינו את היום, הדחקנו, שרדנו למען ילדינו.

היום, בראייה רחבה של הספקטרום המגוון של אוכלוסיית השכול, אני מבינה עד כמה אנחנו עוסקים ב"דיני נפשות". ובנפש אנחנו מבינים היום הרבה יותר, תודה לאל. חיים מבלי לפרוק את הצער אינם הדרך הנכונה לאבלם של הגוף והנפש המשוועים לקול. ואנחנו פה בשבילכן.

עם השנים, המדינה למדה על בשרה איך לסייע בניווט דרכינו. יש חיבוק, יש נוכחות, יש תחושה שמישהו רואה אתכן, חושב עליכן, ועל מה שניתן להוסיף, לחזק, להושיט יד אחות, לשאת איתכן בעול ברגעים הקשים - ביומיום, בשבתות, בחגים, בצומתי חייכן.

אחיותיי, אתן חיות במציאות נוראה ובלתי צפויה, מציאות של הישרדות, שבה הכל השתנה. אבל לצד הכאוס יש גם סדר, ובעיקר תחושת הזדהות שלא היתה קיימת. הכאב שלכן מוכר, מדובר, יש מי שמקשיב ומבין. יש מבט שאינו בורח.

עד היום, חיי נעים על ציר הזמן בין העבר להווה, בין האסון לתקומה. אני מתנחמת בכך שהיום, בזכות חקיקה ומעטפת תמיכה מקיפה, אלמנות צה"ל מקבלות את זכויותיהן: תמיכה רפואית ופסיכולוגית, מערך סיוע וליווי אישי. זה משנה את התמונה, צובע את השכול קצת אחרת. יום־יום אני מלאה ברגשי תודה על שזכיתי להיות חלק מכל זה.

במלחמת חרבות ברזל התרחב משמעותית מעגל השכול, והוא כולל כיום 354 אלמנות ואלמנים, מתוכם 45 נשים שהתאלמנו כשהן בהיריון. הנתונים הקשים האלה משקפים את גבורתם של החיילים, השוטרים ואנשי כוחות הביטחון שחירפו נפשם למען ביטחון המדינה. משפחותיהם נושאות על כתפיהן את המחיר האנושי הכבד ביותר, ואנו מחויבים להבטיח כי לעולם לא יישארו לבדן, וכי חייהן יותאמו למציאות החדשה שנכפתה עליהן, מתוך אחריות, הקשבה וליווי מתמשך.

אני כותבת טור זה מפרספקטיבה אישית, כמי שעברה את חוויית השכול כאלמנה. אבל יש זווית נוספת לשכול: "זכיתי" להיות אם ליתום. אורן הקטן שלנו היה בגן חובה כשהתייתם, ולכיתה א' הוא כבר לא זכה ללכת בליווי אביו. אין צורך בדמיון מפותח כדי להבין את הכובד הכפול של הורות יחידנית, אבל אני רוצה להאיר על הצדדים הרגשיים של הסיטואציה.

מלבד אובדן בן הזוג, אלמנה שהיא גם אם נידונה "לחלוק" את היתמות עם בנה. מטבע הדברים, יתום לא חש את עוצמת השכול של אמו. הוא לא חי את חייה. יש לו מזוודת יתמות משלו, שמלווה אותו כל חייו. האם, לעומת זאת, נושאת לא רק את אובדנה שלה כאישה, אלא גם חיה וכואבת את היתמות של הילד: בקשיים בבית הספר, בחברה, בימי ההולדת, בשולחן השבת, בחגים ובשמחות. אני מודה ומתוודה: גם עכשיו, 42 שנה אחרי האסון, אני כותבת שורות אלה מתוך מאמץ לא להרטיב את המקלדת בדמעות. במלחמה האחרונה נוספו עוד 895 יתומים. שערו בנפשכם את ים הצער בחייהם.

אני מחבקת אתכן ביום הזה, ובכלל. מצדיעה לכן על האומץ, על הגבורה השקטה, על החיים שאתן בונות למרות הכל. הלב נשבר, אך מתמלא בגאווה. אני מושיטה לכן יד, לא רק במילים אלא גם במעשים. אתן מאפשרות לי ללמוד מחדש על השכול, ולשמוח שדרככן, שאינה סוגה בשושנים, מרופדת בנחמה, באחווה הדדית, בהרגשה מנחמת של שותפות גורל ובתקווה לעתיד טוב יותר.

היום, כשאני מסתכלת עליכן, אני רואה את הכוח שאתן מפגינות: מחזיקות במושכות החיים בידיים רועדות אך בנפש חפצה, מגדלות ילדים לתפארת ונושמות לרווחה בתוך מציאות אובייקטיבית מורכבת. זהו כוח שקט, יומיומי, בלתי נראה, עד שאפשר בטעות לראות אותו כמובן מאליו. אבל אנחנו יודעות -  זוהי עוצמה שנבנתה, ושעדיין נבנית, בתעצומות נפש, והיא מהווה השראה לנו, לילדיכן ולכלל עם ישראל. והשכול? לא, הוא לא מתאדה. עוגן חייכן נעלם. אמנם הוא נפקד - אבל הוא נוכח אצלנו בזיכרון מתוק־מריר ולא חדל ללוות אותנו, בייחוד באירועים המיוחדים של חיינו.

כולנו - האלמנות, המדינה וארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון - כל אחד אמור למלא את תפקידו, מתוך ההבנה הערכית כי אלה הם חיינו בארץ של מרור ודבש, ומתוך ההכרה העמוקה בכך ש"צריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד, והדרך עוד מושכת ארוכה", כפי שנכתב בשירה של המשוררת נעמי שמר. ותמיד לצעוד ביחד.

ביום הזה, לצד הזיכרון, אנו בוחרות שוב בחיים ומתפללות לכוח שילווה אותנו הלאה. "וְקוֹיֵ ה׳ יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפו" (ישעיהו מ, לא). גם כשדומה שהעולם נעצר והלב נשבר, בתוכנו שוכן כוח המתחדש בכל יום - כוח האמונה, הקהילה והבחירה בחיים.