כדי לראות היום את וולודימיר זלנסקי בחליפה צריך לצפות בנטפליקס, כי במציאות נשיא אוקראינה לא לבש חליפה לפחות חודש. מאז החלה המלחמה הורגלנו לראות אותו בחולצת טריקו צבאית, תמיד עייף ולא מגולח, מיישיר מבט למצלמה ומעביר מסרים חדים דרך אינטרנט רעוע.
כי זלנסקי יודע מה הוא עושה. הוא סטאר עם קבלות, שגדל בדור דיגיטלי, ניצח ב"רוקדים עם כוכבים" ומודע היטב להשפעה שהוא מסוגל לייצר ולכוח שהוא יכול לצבור דרך מסכים. הופעותיו התקשורתיות הביאו לו את תמיכת העולם, ועוד קודם כבש את אוקראינה באמצעות קומדיה פוליטית, שבדיעבד גרמה לבחירתו כמנהיג המדינה עם 73 אחוזי תמיכה.
ואם עדיין לא הצלחתם לפענח את היהודי הזה, אז נטפליקס שיחקה אותה והעלתה לשרתיה את העונה הראשונה של "משרת העם" (שגם זמינה ביו טיוב). אבל שימו לב, כדי למצוא אותה בנטפליקס הישראלי - וכרגע רק עם כתוביות באנגלית - צריך לשנות את הגדרות הממשק מעברית לאנגלית ולכתוב בשורת החיפוש Servant of the People - מסובך, אבל להיות עכשיו במריופול מסובך יותר.
בסדרה מגלם זלנסקי מורה להיסטוריה, שמצולם בסתר מביע את דעתו על המועמדים המושחתים לנשיאות. הנאום מעוטר בקללות ומסתיים בשאיפה להיכנס ללשכת הנשיא ולנקות את המדינה. הסרטון עולה ליו טיוב, הופך ויראלי, והמורה העממי מוכתר למנצח בקלפי.
רבע שעה מאז תחילת הפרק וכבר יש בדיחה ראשונה על פוטין, חובב מותגי היוקרה. בפרק אחר, כשחברי פרלמנט משתוללים בדיון, הוא צועק "פוטין הודח", ומייד זוכה מהם לתשומת לב ואז נאלץ להסביר שזו רק בדיחה. כן, לזלנסקי יש הומור שנון ומיוחד, שבא לידי ביטוי לאורך הסדרה שהוא אחד ממפיקיה.
"משרת העם", ששודרה בין 2015 ל-2019 היתה מצע בחירות. יש בה ביקורת חריפה נגד שחיתות, בזבוז תקציבים ושליטת אוליגרכים. וגם קריצות לתרבות המערבית ורצון מוצהר להתקבל לתוכה. למשל, בסצנה שבה אנגלה מרקל מתקשרת לברך על צירוף המדינה לאיחוד האירופי, אך מתברר שהתבלבלה והתכוונה לחייג לנשיא מונטנגרו.
"כמוך, אני גם הגעתי ממשפחה פשוטה ולא האמנתי בכוחי, אבל הצלחתי לבטל את העבדות. גם אתה יכול לשחרר לחופשי את האנשים שלך", אומר לו אברהם לינקולן, בחיזיון שחווה הנשיא רגע לפני נאום ההכתרה. אם אתם רוצים ספוילר איך תיגמר המלחמה, אז בסדרה זלנסקי ניצח. לאורך שלוש עונותיה הוא שורד מאסר בכלא, חוזר כמושיע, מחזק את הדמוקרטיה, מציל את הכלכלה וממשיך לנסות להתחבב על המערב. הסדרה הסתיימה בשנה שבה זלנסקי נבחר לנשיאות, וההבדלים בין הטלוויזיה למציאות התערבבו.
לכן אם נחזור לנאום הפרובוקטיבי שנשא שלשום בזום מול הכנסת, נבין כי מטרתו היתה לייצר לחץ ציבורי, שאותו קיווה להשיג דרך אזכור של סבל משותף עם תחנוני תמיכה. זה עניין של הסתכלות - זלנסקי השתמש בשואה לצרכיו, ובדרך השמיט פרטים לגבי מה באמת קרה במלחמה ההיא; ממש כמו שעלילת הסדרה נכנסה חזיתית באוליגרכים שמושכים בחוטים, אך שודרה בערוץ טלוויזיה מקומי ששייך לאוליגרך מפוקפק המקורב אישית לזלנסקי.
מאחורי המניפולציות והסיסמאות, זלנסקי נשאר שחקן, שגדל על במה, ניזון ממחיאות כפיים, ובסך הכל רוצה שנאהב אותו. לכאורה, אם רק נחבק את המסכן, נעזור ונתמוך - זה יספיק לו. אגב, זה בדיוק ההבדל בין זלנסקי לפוטין. לעומתו, הנשיא הרוסי לא מחפש חמלה אלא מוּנע מצורך בסיסי אחר. פוטין לא רוצה שתאהבו אותו, אלא רק שתשנאו את קורבנותיו.
