כשביקשתי לצאת לקצונה, המפקד שאל אותי "מה החלום? לאיזה תפקיד את שואפת?"
"מ"פ כמוך", עניתי בחשש, שמא אני קצת מתיימרת, והוא הסיר את משקפי הראייה, רכן לעברי מעל השולחן, ולחש: "מי שלא רוצה להיות מפקד הבסיס, לא יהיה מפקד הפלוגה. הבנת?"
הבנתי. מאותו היום ואילך הבנתי שאם לא אשאף להגיע לראש הסולם, רגליי לא ידרכו במדרגות שמתחתיו. אבל בינינו, אם הייתי עונה תשובה שאפתנית, הוא היה מהר מאוד מוריד לי את האף.
כי ככה זה, כשאתה לא מאמין ביכולת שלך להגיע לשמיים - אנשים ישמחו לתת לך כנפיים. הם יאמרו לך שאין דבר שלא תוכל להשיג ואל תפסיק לחלום, אבל אם אשכרה תעוף - הם יכו בך עם לום. החיים לימדו אותי ש"עופי על עצמך" נגמר איפה ש"עפה על עצמה" מתחיל. ואולי זה לא רע בהכרח, אולי זה דווקא מועיל.
השבוע ציינו עשור למותו של דודו טופז, האיש שנסק לגבהים שעוד לא נראו בטלוויזיה הישראלית והתרסק מהאולימפוס לתחתית החבית. זה קרה כש"מלך הרייטינג" האמין שהוא באמת מלך. כש"הראשון בבידור" אימץ חזון להיות גם הראשון בשרשרת המזון.
דודו טופז // צילום ארכיון: יוסי זליגר
עשייתו של טופז ענפה ומרשימה, אבל סיפורו הוא שיעור חשוב על שיכרון כוח, שהוא סכנה לשיכור ולסביבה. אהבת הקהל ערפלה אותו עד שהרגיש שהכל שלו ובשבילו - הנשים, הכסף, הבמה. אז אולי עם כל זוג כנפיים, מוטב שנחלק גם סטירה.
אנחנו עוסקים המון בחוסר הביטחון בחברה, בלעודד אנשים לומר "אני ראוי" ו"אני שווה", אבל שיגעון גדלות זו בעיה לא פחות קשה. זה נמצא בכל מקום, בבוס המתעלל בעבודה, בילדה המקובלת שמחרימה, בעיתונאי שחש את עצמו אלוהים ובסלבריטי שרודה באנשי הפקה.
לא כל מי שמצליח מביא לנו עצבים, זה לא ההישג שממנו אנו סולדים - אלא מזה שאנשים כל כך מרוצים מעצמם, עד ששכחו מאין באו ולאן הם חוזרים. אנשים שמעמדם הרם טשטש להם את העובדה שהם עדיין רק בשר ודם. אז כדאי לו לאדם שיהיה מי שיוריד לו, שיגרום לו לנחות או לעצור. כי לפעמים "לכבות" זה להדליק את האור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו