אולם ברגע האמת, יום חמישי ב-1 בלילה, הערוץ שעדיין אינו מנוסה באירועים חדשותיים שכאלה, וגם אינו מאורגן לכך, התקשה לנהל שידור רציף ואינפורמטיבי, סיפק הרבה דממה, בלבול וחוסר אונים, ולא ניצל את היתרון המשמעותי שהיה לו על האחרים כדי להוציא את המיטב הטלוויזיוני מהקטסטרופה. במבט לאחור, הוא לא הצליח לייצר מהרגעים הללו שום צילום בלעדי בעל משמעות היסטורית או איזה ראיון עם ניצול ו/או עד ראייה שיעשה סדר בשמועות. הם היו הראשונים לשדר, והראשונים לקפל ולסגור את האולפן הפתוח כבר ב-12 בצהריים של יום שישי.
שלושת הערוצים האחרים אמנם החזיקו שידור רציף מהפריצה הראשונה ועד שישי בעשר בלילה, אבל גם הם לא הבריקו. כמעט שעה וחצי לקח לחדשות 12 ו-13 להתארגן לפריצה הלילית, כאן 11 התעכבו אפילו יותר. הרייטינג של שידורי החירום הליליים היה מזערי, אך חשיבותו של גל פתוח במצב כזה עבור משפחות עם קרובים מנותקי קשר הוא עצום; ובאותו הלילה היו רבים כל כך שהשתוקקו לשמוע חלקיקי מידע שירגיעו את דאגתם.
הם קיבלו סרטונים ששודרו בלי יותר מדי סינון; פינוי גופות, אנשים דחוסים, החייאות, טיפול בפצועים עם פנים גלויות, ואפילו לא אזהרת טריגר אחת או טשטוש פרטים. נכון, סרטונים מחרידים בהרבה הופצו בווטסאפ ובטלגרם, אך למדיום הטלוויזיה יש אחריות - הערוצים מחויבים לדווח, אך בו בזמן גם לשמור על הצופים שלהם. לא כל מה שמותר ברשת לגיטימי גם בטלוויזיה, אפילו באמצע הלילה. לכן מטשטשים, או מלכתחילה מוותרים על תמונות שעלולות לפגוע בנפשם של צופים מסוימים שהפקידו בידי הטלוויזיה את השליטה על רגשותיהם.
ההיסטוריה הטלוויזיונית שלנו רצופה באירועים רבי נפגעים ובטיפול שגוי בהעברת מידע לציבור. שנים של פיגועים ואסונות יצרו "נוהל פיגוע", שקובע כיצד ומה משדרים, ובעיקר ממה להימנע לאור תקריות עבר. ההוראות הללו נכתבו בדם ובאיברים כרותים, ששודרו ללא סינון בימי פיגועי האוטובוסים של שנות התשעים, או במקרה של משפחות שגילו מהמסך על מות בניהם דרך תרמילים עם שמות חיילים שהוצגו בדקות השידור הראשונות של אסון המסוקים.
ישראל כל כך מתורגלת בגל שידורים פתוח, כך שלפעמים הכל מתנהל בצורה אוטומטית. אולי בגלל זה הרגישו באולפנים צורך להסביר לנו לאורך כל הדרך איך עלינו להרגיש, מתי לבכות, מתי להתעצב או להתרגש, ומתי לכעוס ולהטיל אשמה. לכן הדיון הפופולארי בסוף השבוע בערוצים התרכז בוויכוח אם כבר נכנסנו לשלב שבו מותר לחפש אשמים, במקום פשוט להיות שם בשבילנו.
ביממה שאחרי הטרגדיה הלאומית קיבלנו מהערוצים בדיוק את מה שהם יודעים לספק על אוטומט. שום חשיבה מערכתית, רק שאלות בנאליות, שיחות סרק, קווי חירום, בלבול וזריקת אחריות. את האסון אולי אפשר היה לחזות, אבל גם את שידורי החירום והאבל שהגיעו אחרי.