בחוכמה של בדיעבד כולנו חכמים וכולנו נבונים. בזמן אמת, ולאורך שנים רבות, התעלמנו מהכתובת על הקיר. גם אנו בתקשורת. התעלמנו מאזהרות מבקר המדינה ומצו הסגירה שהוציאה למקום לפני כעשור מועצת מרום הגליל. התעלמנו ממצבים של כמעט אסון שהתרחשו במירון בחגיגות ל"ג בעומר בשנים עברו אבל בעיקר התעלמנו מעובדת יסוד אחת: המתחם במירון, הצר במימדיו, שנבנה במקור בראשית המאה ה-19, אינו ערוך להכיל את מאות האלפים שפוקדים אותו ואת סביבתו מאז קום המדינה, בל"ג בעומר מדי שנה. כשסגן הקונסול הצרפתי בנה את המבנה העיקרי מעל הקבר חיו בארץ 200 אלף איש בלבד. בשנים האחרונות הגיעו רק למירון, מדי ל"ג בעומר, לפחות כמספר הזה.
אלא שרק בסוף השבוע האחרון, במחיר יקר וכואב, הפנמו זאת באמת. רק בסוף השבוע הזה הבנו שכל שנה במירון נעשה לנו נס, והשנה – נס לא היה לנו. השנה הנס דילג על מירון.
בשני אתרים קדושים מרכזיים אחרים במדינת ישראל, הרשויות התאימו את ה"היצע" ל"ביקוש": בכותל המערבי, הפכה ב-1967 "סמטת הכותל" הקטנה מימי העות'מאנים והמנדט הבריטי, לרחבת ענק עם קיבולת להמונים. מדינת ישראל גילחה לצורך כך את שכונת המוגרבים הקטנה, פינתה את תושביהם ושיכנה אותם מחדש בשכונות אחרות. גם בקבר רחל, התרחש תהליך דומה, אם כי במימדים צנועים יותר, כאשר המבנה הכיפתי הקטן על אם הדרך שבין ירושלים לחברון, הורחב, ומסביב הוכשרו רחבות לציבור גדול פי כמה. בשני המקרים הללו – הסיבות לשינוי היו לאומיות-בטחוניות, ולא בטיחותיות, אבל התוצאה הייתה גם בטיחותית.
במירון, הצורך הוא בטיחותי נטו, אך מסתבר שבישראל של שנות האלפיים זה אינו מספיק. גם הטופוגרפיה של השטח ההררי אינה מקלה, שלא לדבר על הפיצול הרב בין גופים שונים – פרטיים, תורניים וממסדיים, להם יש אחיזה במקום. נראה, שרק הלאמת ההר כפי שנעשה עם הכותל המערבי, תוכל אולי להוציא אל הדרך תוכנית הבראה למירון. לאורך השנים, הדרג המדיני – שרי הדתות והמשטרה לדורותיהם – משכו את ידיהם מטיפול שורש במתחם רבי שמעון בר יוחאי. הרגישות הפוליטית והדתית לכל שינוי במקום הרתיעו אותם, והם נמנעו מלהכניס את ראשם לסבך האינטרסים הסותרים, בין גורמים מתחרים במקום. עכשיו, אחרי האסון הנורא, זה חייב להשתנות.
אבל לא רק על הרשויות מוטלת האחריות למה שלא נעשה במירון ולמה שאולי יעשה שם בעתיד. גם הציבור עצמו ובעיקר מנהיגיו התורניים, הרבנים, נושאים באחריות. שהרי לא ייתכן שאדמו"רים, ראשי ישיבות, רבני ערים ויישובים ואפילו הרבנים הראשיים, לא היו ערים לסכנה הגדולה שבקיום האירוע שם בממדיו הכמעט מפלצתיים, ביחס לקיבולתו האמיתית.
הם הרי היו שם, מדי שנה עם צאן מרעיתם, ופשוט לא ייתכן שלא הבינו כי אירועי ל"ג בעומר במירון, מועדים לסכנה ולאסון. תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר", או במקרה הזה "שליחי מצווה אינם ניזוקים", ו"זכות הצדיק (רבי שמעון בר יוחאי) תגן עלינו", אפשרו לאירוע הזה להתגלגל במירון לאורך שנים.
עכשיו צריך לקוות, שדברים ישתנו; שהרבנים יהיו הראשונים ליזום את הגבלת מספר המשתתפים במירון, לפרוש את האירוע על פני כמה ימים, או למצוא פתרון בטיחותי אחר. עליהם מוטלת החובה להבהיר לציבור הרחב, שעם כל חשיבותו וקדושתו הדתית והקבלית של האירוע, חיי אדם קודמים לו וקדושים יותר.
