כמו ניחוח בישולים בחדרי מדרגות, היינו מצפים מ״הַטַּבָּח״ שבתור סדרה על עולם הקולינריה והגורמה היא לפחות תעשה לנו תיאבון. נגיד, תגרום לנו לרייר על המסך, תריץ אותנו למקרר לקשקש חביתה או תנביט בתוכנו מאנצ׳יז בלתי נשלט. אם זה קורה בזמן צפייה ב״מאסטר שף״, ״הדוב״ או ״שום פלפל ושמן זית״ - למה לא ב״הַטַּבָּח״?
״הַטַּבָּח״ מתרחשת ברובה במטבחים. שפים ועוזריהם מרימים ציר עוף, מחממים טוסטים וצולים סטייקים, אולם דבר מזה לא נשפך לפריים. אין כמעט ויזואליה של אוכל בסדרה הזאת. אין שוטים מגרים, אין פורנו בישולים, אין צילחותים מפתים. רוצים להתגרות במהלך בהייה במסך? תפתחו וולט.
בלי תיאבון נהיה קשה יותר למזוג סדרה על מסעדנות. עונתה השלישית של ״הַטַּבָּח״ הושקה אמש, והפעם העלילה מתקיימת תוך כדי שגרת מלחמה תל־אביבית, עם אזעקות מפתיעות, האטה בתפעול, בריחת לקוחות, דמויות במילואים ותוספת של סמים בשירותים. המצב המדכא משכנע את החברים־שותפים דורי ונמרוד (גל תורן וגורי אלפי) לפתוח דווקא עכשיו בר יין חדש, מה שמאלץ אותם להתמודד עם שלל בעיות מוכרות: אתגר כלכלי, מאבקים על נאמנות, ויכוחים על מנות ובריחה מהמציאות.
עם תפריט שחוזר על עצמו, לא ברור במה שונה הפעם הסיפור מהעונות הקודמות. להפך, ״הַטַּבָּח״ רק מקפידה לשמר את רעיון הבסיס, שלפיו לא באמת מדובר בסדרה על מסעדה - אלא בדרמה על גבריות אבודה. מארבעת הפרקים שנשלחו לצפייה (למעשה, מחצית מהעונה) עולה שגם העונה לא תהיה העונה שבה הגברים הללו יתבגרו ומצאו את מקומם בחברה. זכר אלפא אחד וזכר רגיש אחד, שעושים אותו דבר שלוש עונות מבלי להתקדם.
וזה לא שאין נשים בסדרה. הן נמצאות שם, כך אומרים, כמו מלח שנמס ונעלם בתוך תפוח אדמה לוהט. מרותם סלע, רומי אבולעפיה, דנה פרידר ויעל אלקנה, שהמליחו בעונות הקודמות וישר נעלמו, ועד נטע ריסקין שמבליחה בעונה החדשה; הדמויות הנשיות של הסדרה הן חצי הכוס הריקה שלה. הן באות, עושות תפקיד, משרתות את צורכי הגברים וצורכי העלילה, ומייד מתנדפות מהסיפור.
כמו מסעדה שכבר לא באים אליה כי כמה אפשר לאכול את אותו הדבר, כך ״הַטַּבָּח״ הפכה לסתם סדרה אבודה על גברים אבודים. במטבח שלה לא מבשלים אוכל ולא דרמה - מבשלים רק אגו של גברים, בלי מלח.
הַטַּבָּח - עונה 3 | yes ופרטנר
