בשלב שבו רוב הסדרות גוועות, הסדרה הזו חזרה עם העונה הכי טובה

בחייה של סדרה ותיקה מגיע רגע שבו היא יכולה לרתום את ההיסטוריה של עצמה ולהשתמש בה כרוח במפרשים. אירועים קודמים ויחסים קיימים מניבים לא רק תנופה מחודשת, אלא כזו שעושה חשק לצפות בסדרה שוב מההתחלה. זה הדין גם בעונה השישית של "סוסים איטיים", המגיעה אחרי שתי עונות פושרות יחסית, שכל פרקיה נשלחו מראש לביקורת. וכמו שקורה תכופות במקרים כאלה, התוצאה היא שיאה היצירתי עד כה.

תמיד היה ממד אישי בהרפתקאות של בית סלאו. למעשה, זה מרכיב מהותי במה שהופך את הסדרה למענגת כל כך, וזה שמספק אמתלה לכך שחבורת הדחויים הזו נקלעת שוב ושוב לאירועים שעל פניו הם לא אמורים להיות חלק מהם.

למשל (ספוילרים לעונות הקודמות):

בעונה הראשונה, מבצע החטיפה של חסן אחמד מתגלה כיוזמה חשאית ולא מאושרת של סגנית ה-MI5 דיאנה טברנר (קריסטין סקוט תומאס האיקונית), ואילו סיד (אוליביה קוק, שעברה מאז אל "בית הדרקון") שובצה לבית סלאו מלכתחילה כדי לעקוב אחרי ריבר (ג'ק לאודן), כך שהפרשה חודרת היישר לתוך היחידה.

בעונה השנייה ג'קסון לאמב (גארי אולדמן האדיר, הסיבה הכי טובה לצפות בסדרה מעולה גם ככה) יוצא לחקור את מותו של דיקי באו, סוכן מהדור שלו, ומה שנראה בתחילה כמו סגירת חשבון ישנה מימי המלחמה הקרה מתחבר גם לעברו של דיוויד קרטרייט (ג'ונתן פרייס, "הכתר", "משחקי הכס"), סבו של ריבר. בהמשך הופך הסיפור לאישי עוד יותר בעקבות מותו של מין הארפר (דסטין דמרי-ברנס), אחד מאנשי בית סלאו.

בעונה השלישית אפילו אין צורך בתירוץ: קת'רין סטנדיש (ססקיה ריבס) נחטפת במכוון כדי למשוך את לאמב ואנשיו לתוך פרשה שמקורה בניסיון לחשוף סוד שה-MI5 נחוש לקבור, וכך החבורה כולה נכנסת למערכה פשוט מפני שאחת משלהם נמצאת בסכנה.

העונה הרביעית לקחה את העיקרון הזה רחוק מכולן עד אז: הפיגוע והמתנקשים שהסעירו את השירות כולו התגלו כקשורים ישירות לדיוויד קרטרייט, לבתו ולנכדו ריבר, ולבסוף גם לפרנק הרקנס (הוגו וויבינג, "מטריקס"), אביו הביולוגי של ריבר, שכיר חרב ומיליטנט אכזרי. פתאום קנוניית הריגול הגדולה של העונה הייתה למעשה גם סיפור משפחתי מעוות.

אפילו בעונה החמישית, הפחות אישית לכאורה, הכניסה אל מזימת הטרור של החוליה הלובית עוברת דרך האדם הכי פחות סביר בבית סלאו: רודי הו (כריסטופר צ'אנג) והחברה החדשה והחשודה להפליא שלו, שמתבררת כחלק מהדרך שבה אויבי השירות מושכים את תשומת לבו ומכניסים אותו למשחק.

לא תמיד זה היה סביר, מוכרחים להודות. לפעמים אפילו מעצבן. הסדרה ניסתה ליצור רגעי "מתח" כחלק ממשיכת הסוסים לאירועים. בעונה הרביעית, למשל, ראש ה-MI5 המגוחך קלוד ווילן (ג'יימס קאליס) הורה לאנשיו להרוג את ריבר קרטרייט כשהם מנסים לחסל את אביו, על סמך החשד המופרך שריבר אולי עבר צד ומשתף איתו פעולה. אמתלה עולבת אינטליגנציה שתכליתה להזריק אדרנלין מאולץ.

כך היה גם בעונה הקודמת, כשטברנר הנחתה את "הכלבים" לסגור את כל אנשי בית סלאו בבניין ולהשאיר אותם שם בזמן שהיא חוקרת את רודי. גם הפעם ללא סיבה מתקבלת על הדעת מלבד הניסיון לרקוח דרמה. הבנו, הסוסים האיטיים הם בעצם הכבשים השחורות והשה לעולה.

גם העונה השישית שואבת את הסוסים אל קנונייה שמערבת אותם - והפעם ספציפית אותם, לא בשירות של פרשייה נרחבת שהם בשוליה. הם מגלים שמשהו משונה מאוד קורה סביבם: המשכורות שלהם אינן נכנסות, שמותיהם נמחקו ממערכות ה-MI5, ועד מהרה מתברר שלא מדובר בתקלה ביורוקרטית. אנשי בית סלאו הופכים למטרות ולניצודים. לא רק הנוכחיים, אלא גם כאלה מהעבר, מה שמאפשר לסדרה להשיב כמה וכמה פרצופים משמחים, כולל כאלה שעברו בסך בדרך אגב ועכשיו נקלעים לאירוע.

כל זה קורה בשעה שריבר קרטרייט מתאבל על מות סבו, האיש שגידל אותו ושימש עבורו אב הרבה יותר מאביו הביולוגי. ודווקא בשעה שהוא נפרד ממנו, אביו האמיתי חוזר לחייו. נוכחותו מאלצת את ריבר להתמודד שוב לא רק עם האיש המסוכן הזה, אלא גם עם המטען המשפחתי הסבוך שהוא נושא איתו.

מאחורי הקלעים יש שני הבדלים מהותיים בין העונה החדשה לבין קודמותיה. ראשית, וויל סמית', הכותב הראשי והמפיק בפועל שהוביל את "סוסים איטיים" בחמש עונותיה הראשונות, פרש בתום העונה הקודמת. במקומו נכנסה גבי צ'אפי, תסריטאית בריטית ותיקה שכתבה בין היתר ל"שטלנד" ול"ורה", וכן עמדה מאחורי הסדרה הבינונית "הוא חייב למות" (The Beast Must Die).

שנית - ואני לא יודע אם זו בחירה של צ'אפי ספציפית, אבל היא מתבררת כמצוינת - העלילה הפעם חולשת על שניים מהספרים של מיק הרון במקום על אחד: "סוכנים בשטח" (Joe Country), הספר השישי בסדרה, ו-Slough House, הספר השביעי, שטרם תורגם לעברית. העונה שוזרת את העלילות זו בזו בצורה שמהדקת אותן, משחקת על חוזקותיהן, ומדגישה בצורה משכנעת ואורגנית את הפן האישי בסיפורים שגם ככה אישיים מיסודם.

העניין הוא שהם אישיים גם עבורנו, כמי שלמדו להכיר את הדמויות הפגומות, המצחיקות והאהובות של "סוסים איטיים". הסדרה מעולם לא היססה לקטול את גיבוריה - כמעט בכל עונה איבדנו מישהו. בתמורה אמנם קיבלנו דמויות מוצלחות חדשות (קוֹ המוזר בגילומו של טום ברוק; מוירה, שהחליפה לרגע את סטנדיש, בגילומה של ג'ואנה סקנלן וכו'), אבל גם הן מצויות עכשיו באותה סכנה משום ששמותיהם מופיעים ברשומות בית סלאו. כך שכאשר צמד מתנקשים מיומן רודף אחרי החבורה, יש תחושה מוצקה שלא כולם ישרדו את האירוע.

אובדני העבר לא מלבים רק את החשש לחיי הדמויות, אלא גם את העומק הרגשי. זה מה שהופך את העונה לאפקטיבית כל כך. אנחנו מבינים מה זה לאבד עמית כשם שקרה ללואיזה עם מין או לשירלי עם מרקוס. ראינו מה המשמעות של דיוויד עבור ריבר, ראינו את הסב קמל בהדרגה וליבנו יצא אליו, כך שהאבל של הנכד מהדהד גם אצלנו. ועם העצבים החשופים האלה, עצם הכנסת כל אנשי בית סלאו תחת אותו איום מגבש והופך אותם יותר מאי פעם לשותפי גורל, מאפשר להם להציג צדדים שלא ראינו בעבר, וכן מדגיש את החשש לחייהם.

בהתאם, זו נקודת זמן חכמה מאוד להחזיר בה את פרנק, לפרוט על המיתרים החשופים ממילא של ריבר. ולשם שינוי, האב האבוד אינו הרשע החד-ממדי שהכרנו בעונה הרביעית. הפעם הגיל נותן בו את אותותיו והופך אותו לדמות מעניינת בהרבה, מעבר להשפעה של נוכחותו על בנו.

זה מה ש"סוסים איטיים" מפליאה לעשות באופן כללי ובעונה הזו בפרט. ההיסטוריה מלווה ומעבה את הדמויות, בשעה שהחבל המתהדק סביבן מייצר מותחן מבדר, עתיר אקשן (ואף רומנטיקה!) ועמוס ברגעים שומטי לסת. אחד מהם, אגב, נחשף באופן מקומם בואכה שערורייתי בטריילר ובתמונות היח"צ - כדאי מאוד להימנע מהם אם עולה בידכם.

ובין כל המתח, האמוציות וההפתעות, "סוסים איטיים" עדיין מצחיקה להפליא. ההתנצחויות והעקיצות ההדדיות, הבוז הבוטה של לאמב כלפי כולם (המסתיר מאחוריו נאמנות בלתי נדלית, כמובן), ובאופן כללי האנושיות הפגומה שמנטרלת כל ניסיון לגרום להתרחשויות ולדמויות להרגיש כאילו הם גדולים מהחיים - הכל כאן כרגיל, מוסיף לקדרה את התבלין שהופך אותה למושלמת, ואת העונה לטובה ביותר בתולדות הסדרה. איזה כיף שהיא חודשה לעונה שמינית.

פרק חדש של "סוסים איטיים" משודר מדי יום רביעי באפל טיוי.