השבוע הגיעה לסיומה העונה השלישית של הסדרה "סוסים איטיים", שזכתה לביקורות מהללות מקיר לקיר ולאהדה גורפת של הקהל, והפכה בתוך שלוש עונות לאחת מהסדרות הפופולריות באפל טי.וי.
מי הם הסוסים האלה, סוסים איטיים, נטולי הוד והדר? בסדרת הספרים הפופולרית של מיק הרון הבריטי, שעליה מבוססת הסדרה, הרון המציא יחידה של אנשי MI5, שירות הביטחון הבריטי, שכשלו בתפקידם, שעשו פאשלות מבצעיות בלתי נסלחות, שאישיותם פגומה ושמנהגיהם מגונים. חבורה של לוזרים שהוגלו למתקן עלוב בשכונה לונדונית מחוספסת, ששמו בית סלאו, Slough House. שם הבית, Slough (נשמע כמו slow - איטי), והכינוי "סוסים איטיים", אם תהיתם לרגע, לא נועדו להחמיא. הסוסים האיטיים עובדים מתוך בניין מט ליפול ברחוב מטונף; מטה השירות, לעומת זאת (שאליו אסור להם להיכנס), הוא מבנה זכוכית מודרני, מהודר ומנוכר.
מותח את עולם הדימויים
ספרות טובה מאפשרת לקורא להשעות את הספק שלו, מה שנקרא באנגלית - suspension of disbelief. הסופר יוצר עולם בדיוני שמאתגר את המציאות, אבל אם הוא יודע לכתוב ומצליח לרקוח עלילה מרתקת - הקורא מוכן להשעות את ספקותיו ולהתמסר לעולם האלטרנטיבי שמציעה לו היצירה האמנותית. העולם שיצר מיק הרון לא רק מאתגר את המציאות - הוא לא הגיוני. למה שירות ביטחון מצטיין כמו MI5 משאיר בשורותיו אלכוהוליסטים, מכורים לסמים, מכורים להימורים, בטלנים ופאשלונרים? הרבה יותר הגיוני לפטרם בגלל אי־התאמה ולהיפרד מהם לנצח.
העולם שטווה הרון בצמרת MI5 אף הוא מאתגר את אמוננו. שתי נשים מוכשרות וכריזמטיות מנהלות את הארגון - ראשת השירות וסגניתה. העניין המגדרי דווקא לא מעורר פליאה. סטלה רימינגטון פיקדה על שירות הביטחון הבריטי בשנים 1992-1996, ולימים הפכה לסופרת משובחת של ספרי מתח. ג'ינה הספל פיקדה על שירות הביון האמריקני, ה־CIA, בשנים 2018-2021. יבוא יום וגם בישראל תהיה מפקדת למוסד או לשב"כ. מה שכן מערער את האמון הוא האופן שבו הן מרשות לעצמן לנהוג: לרצוח, לסחוט ולנהוג בנבזות נוראית בגברים ובנשים הכפופים להן.
הסוסים האיטיים הם בני דור האיקס. הם מחפשים את דרכם בעולם שאיבד את דרכו. הם לובשים טרנינג ונעלי ספורט, ולא טוקסידו ונעלי צ'רץ'. הם שותים קפה בכוסות קרטון ולא שמפניה, ומתלוננים על המחיר
נכון, מפקדים ומפקדות בכירים של ארגוני ביטחון הם בדרך כלל אנשים קשוחים ושאפתנים, שפוליטיקה ומשחקי כוח אינם זרים להם. אבל אינגריד טירני ודיאנה טאוורנר, ראשת שירות הביטחון הבריטי וסגניתה, נוהגות בפראות מוגזמת (אם כי בסגנון מאופק ובמבטא של המעמד העליון) ולא טורחות להסתיר את פשעיהן, ובעיקר - לפחות עד תום העונה השלישית - לא משלמות על כך מחיר.
וכאן, אולי, מה שתורם להיסחפות זו העובדה שרובנו לא מכירים את נפתולי עולם הביון. נחשפנו רק לדימוייו הסותרים, שעוצבו בספרות ובקולנוע. מצד אחד - ג'יימס בונד, הסוכן החשאי הכי פחות חשאי בעולם. גבר נאה שנשים יפהפיות תלויות על צווארו, בידו אקדח וולת'ר PPK אלגנטי, והוא נוהג במכונית הכי פחות דיסקרטית שניתן להעלות על הדעת - אסטון מרטין שמושכת מבטים כמו מגנט רב־עוצמה. מהצד השני - ג'ורג' סמיילי, איש הביון האגדי, יציר דמיונו של ג'ון לה קארה. איש שמנמן ונבוך, שפועל ממטה הנמצא בתחזוקה נצחית ושמעליותיו חורקות וחדריו קפואים, כי מנשבת בהם רוח פרצים וההסקות חסרות תועלת.
הרון מותח את עולם הדימויים הזה, ועדיין מצליח לשכנע אותנו שהוא אמיתי (אף אחד לא חשב שג'יימס בונד אמיתי - זה אסקפיזם מוחלט, בוטה ומשובב נפש). כאן לא רק בית סלאו מתפרק ומלוכלך, אלא גם האנשים הדחויים השוהים בו. בראשם - ג'קסון לאמב (בסדרה מגלם אותו גארי אולדמן הנפלא), מפקדם של הסוסים האיטיים. הוא מוזנח, מטונף וגס רוח, שיערו ארוך ומשומן, גרביו מלאות חורים, צווארון חולצתו איבד מזמן את צבעו המקורי, וגם דרך מסך הטלוויזיה עובר ריחו הדוחה של מי שכבר הרבה זמן לא ראה מקלחת. הוא בז לאנשיו ויחסו כלפיהם מחפיר. באופן אירוני, באחד מפרקי העונה מקיים לאמב פגישה חשאית במכבסה בשירות עצמי. מתחשק להגיד לו - תכבס! אך הוא יוצא מהמכבסה כפי שנכנס אליה.
יש ב"סוסים איטיים" געגוע לא מוסתר לימי הזוהר האפלים של המלחמה הקרה, המלחמה שהעניקה ללוחמי המודיעין החשאיים מטרה ברורה ותחושת שליחות. הם פעלו בעולם אפור שנצבע בשחור ולבן: אנשי הביון של המערב, ובראשם אמריקנים ובריטים, היו האבירים הלבנים שלחמו באימפריית הפשע השחורה - ברית המועצות. לאמב, למרות ההיגיינה הדוחה שלו, היה איש מבצעים נועז שפעל בימי המלחמה בברלין. יכולותיו המקצועיות, חדות מחשבתו, אומץ ליבו וקטלניותו לא קהו. היה מי שאמר שלאמב היה צריך לעמוד בראש שירות הביטחון ולא לצאת לגלות משפילה בבית סלאו.
אגב, הראשון שהטיל ספק בחלוקה הדיכוטומית בין המערב "הטוב" למזרח "הרע" (לפחות בתרבות הפופולרית) היה ג'ון לה קארה, שכתב ספרים שבהם טוב ורע משמשים בערבוביה משני עברי מסך הברזל. בספריו כל ניצחון כיווץ קצת את הנפש, וכל הפסד הרגיש לא לגמרי נכון. ההתרה שלא היתה. מעניין לציין שאותו אולדמן, שמשחק את לאמב, הופיע כג'ורג' סמיילי בסרט הריגול "החפרפרת", שהתבסס על ספרו המפורסם של לה קארה. ואולי הליהוק לא מקרי. לא רק כי הוא שחקן מעולה, אלא כדי ליצור את הזיקה והגעגוע בין "סוסים איטיים" למלחמה הקרה, בין דמות המרגל ההיא - לזו.
ובכלל, קשה להבחין בין סדרת הספרים על הסוסים האיטיים לבין סדרת הטלוויזיה. לא רק כי העיבוד הטלוויזיוני נאמן מאוד למקור, אלא כי האופן שבו אנו צורכים תוכן השתנה. בעולם של היום, כשאנחנו צורכים במקביל תכנים מספרים, מהטלוויזיה, מיוטיוב ומטיקטוק - הכל מתערבב. המדיומים מדברים זה עם זה, והכל מותך אצלנו בראש. לכן יהיה קשה לקרוא את הספרים בלי לזהות את ג'קסון לאמב עם גארי אולדמן, ממש כפי שג'ורג' סמיילי שבספרים קיבל את פניהם של אלק גינס מסדרת הטלוויזיה המופתית של ה־BBC ושל אולדמן מהסרט.
מחפשים שייכות
לשאלה למה הארגון שומר את הסוסים ולא זורק אותם אין תשובה אמיתית. בעיניי, הרון מתח כאן את המציאות לקצה כי הוא פשוט רצה ליצור את החבורה הזו. בשום ארגון אמיתי זה לא היה קורה. יכולים להיות לכך הרבה הסברים: חבורת הלוזרים הזו אולי תרצה להוכיח את עצמה יותר, או אולי הם בשר תותחים. אלה אולי הסברים שאנחנו, הקוראים, רוצים לתת - אבל אני לא השתכנעתי. וכפי שלא ברור מדוע MI5 ממשיך להעסיק את הסוסים האיטיים - קשה להבין מדוע הסוסים מתעקשים להמשיך לשרת בארגון שמשפיל אותם על בסיס יומי ודוחק אותם לשוליים העלובים ביותר של העשייה המבצעית.
הכמיהה לתחושת השתייכות ולמשמעות היא כנראה הסיבה. אחד מגיבורי הסדרה, ריבר קרטרייט, הוא נכדו של דיוויד קרטרייט שהיה מבכירי הארגון, אף הוא מגיבורי המלחמה הקרה. ממקום גלותו בבית סלאו הוא נלחם על הערכתו של סבו, ועל הסיכוי לחזור להיות עובד לגיטימי בשירות הביטחון. כמוהו גם הגולים האחרים. הם נאחזים זה בזה, מחרפים את נפשם כדי להציל את חבריהם, מכירים בחולשתם ובעליבותם, ועדיין נאמנים למולדתם ולשירות הביטחון, יותר מאשר מפקדיו הבכירים ביותר.
הסוסים האיטיים הם בני דור האיקס. הם מחפשים את דרכם בעולם שאיבד את דרכו. הם לובשים טרנינג ונעלי ספורט, ולא טוקסידו ונעלי צ'רץ'. הם שותים קפה בכוסות קרטון ולא שמפניה, ומתלוננים על המחיר. כשהם נקלעים למרדף - הם נוהגים ברכבים רגילים, ווקסהול או פורד, ולא בלמבורגיני או באסטון מרטין. העולם שהם חיים בו הוא מוקצן, עולם שבו אין מצפן ברור. לכן הסוסים מתגעגעים לעבר. לכן מתרחב הפער בין ההנהלה הבכירה של שירות הביטחון לבין אנשי השטח. זה פער שמקבל ביטוי פיזי בהידור הקר של אנשי הצמרת, מול עליבותם הפיזית של העובדים הפשוטים. לאמב בז לאנשיו על צעירותם, על חולשתם, על אובדן הדרך שלהם, אבל לעיתים עולה החשד שיש לו כלפיהם חיבה מסוימת, או לכל הפחות אחריות כלשהי. אחרי ככלות הכל, הם הלוזרים שלו.
הייצוג המודרני, העכשווי, של דמות המרגל הוא של אנטי־גיבור, או לכל הפחות מי שאינו גיבור מושלם. אפילו ג'יימס בונד, גיבור־העל הזוהר, הפך בסרטים האחרונים לגבר מורכב עם עבר אישי מדמם, המחפש דמות אם. גבריאל אלון, גיבור ספריו של דניאל סילבה, עודנו כל־יכול, אבל גם הוא (בספר האחרון שהתפרסם בעברית, "המסדר") עומד לפרוש מתפקידו כראש המוסד ולצאת לפנסיה. ומן הצד השני - נשים תופסות מקום יותר ויותר מרכזי בספרי הז'אנר. יערה שטיין, גיבורת שלושה מספריי, היא אישה צעירה, מבריקה וסוחפת, אבל גם פגומה, יהירה, מניפולטיבית, אלימה ובודדה.
לג'קסון לאמב קשה עם נשים. הוא מתעב בכל ליבו את הנשים המפקדות על שירות הביטחון. הוא איש המבצעים החשאיים מברלין המחולקת, המסוכנת והדקדנטית, והן אלגנטיות, נכלוליות ומסוכנות, גם בלי לאחוז בנשק. קשה לו לקבל גם את הנשים ביחידתו שלו. נשים צעירות ומתוסבכות, עם אינסוף בעיות, אבל בה בעת - חכמות, נועזות, סקסיות ולוחמניות. גם כשהן בחור העלוב הנקרא בית סלאו, עולה בראשך המחשבה שהן העתיד. פגום ככל שיהיה, אך מלא הבטחה.