כל אחת היא קורבן: רוחו של אפשטיין מרחפת מעל הסדרה המצוינת "זעם"

זעם - פרק סיום העונה | דיסני+

הנה רעיון לסדרת פשע דמיונית, אך גם יותר מדי מציאותית. יזם ניו־יורקי חולש על רשת של נערות קטינות, מנצל אותן מינית, וכל מי שסביבו יודע אבל שותק.

בעקיפין, זה מה שמתרחש במחשכי הסדרה המצוינת ״זעם״ (Furious), שסיימה אתמול עונה ראשונה בדיסני+. ניתן לראות בה דרמה אפלה על רוצחת סדרתית מתוחכמת, שרודפת ורוצחת את הגברים שניצלו אותה בצעירותה; אבל גם אפשר לכחכח בגרון ולומר ג'פרי אפשטיין. אמנם הוא לא חלק מהעלילה, אבל רוחו הקריפית והטורדנית מרחפת מעל סיפור המסגרת ומעל דמות הנבל הגדול - כי כידוע, המציאות היא התסריטאי הכי טוב ואכזרי שיש.

"זעם" היא דוגמה להשפעות הפוסט־אפשטיין. הסדרה של אליזבת' מריוות'ר, שמבוססת ברפרוף על מותחן מ־1987 (״אלמנה שחורה״), עוקבת גם אחרי סוכנת FBI שדולקת בעקבות הרוצחת. שמונת פרקי הסדרה זכו לביקורות מצוינות, והיא כבר חודשה לעונה נוספת. ובצדק: היא מותחת, מדויקת, נשית ומשוחקת בצורה מרהיבה.

אבל יש בה עוד משהו שקשה להתעלם ממנו. כל אישה בסדרה הזאת - הרוצחת, הסוכנת, החוקרת הוותיקה שמנהלת את התיק וגם דמויות אחרות - מקבלת מומנט שבו מתברר כי מישהו פגע בה בעברה.

הכוח שלהן לא ריקני, אלא תוצר של נזק שנעשה בידי גברים. כל אחת מהן היא גיבורה, אבל גם קורבן. כל אחת מהן מונעת מזעם. סדרת פשע דמיונית, אך גם יותר מדי מציאותית.