חיבה לחיילים ולפלאפל: הסרט הדוקומנטרי הזה הוא ממתק

בוי ג'ורג' ומועדון תרבות, yes דוקו ו־yes VOD

עבור הצופים הצעירים של תחרות האירוויזיון האחרונה, בוי ג'ורג' הוא האיש המבוגר שהשתתף השנה בתחרות אבל לא הרשים בצורה מי יודע מה. עבור אנשי משרד החוץ, עיתונאים ואנשי התקשורת הישראלים הנוכחיים, הוא האמן הבריטי הזה שהם לא בדיוק הכירו אבל יודעים שהוא תומך ישראל נלהב, שמסביר בכל מקום למה מה שקורה עכשיו בעולם זה גל עכור של אנטישמיות מאוסה. אבל אם אתם ואתן בדיוק בגיל שבו מתחילים לסבול מגלי חום, וצריכים משקפיים מקרוב ומרחוק, בוי ג'ורג' הוא פסקול הנעורים שלכם.

קשה להפריז בהייפ הקצר אך העצום שהיה סביב מועדון תרבות באמצע שנות ה־80. כשהם הגיעו לביקור בארץ הקודש ב־1985, וגם ב־2017 בהרכב המקורי, היתה פה היסטריה רבתי, ובוי ג'ורג' עצמו לא הסתיר את חיבתו לחיילים ישראלים ולפלאפל. לכן הסרט הדוקומנטרי הזה הוא קודם כל ממתק של שעה וחצי, שזורק אותנו לימים אחרים ולזמנים אחרים. והוא גם עשוי בצורה מאוד אסתטית וערוך מצוין.

קודם כל, אם אתם מעריצים או אפילו מעריצים־לייט של הלהקה, אכן יש פה קטעי ארכיון שנראים לראשונה. נוסף על כך, יש מבט נוקב, אבל לא מדי, על כל הטירוף סביב הלהקה, ומה זה בעצם להיות דראג קווין באנגליה של שנות ה־80 המוקדמות, ובטח בארה"ב השמרנית עד כדי גיחוך. מעבר לכך, יש בדיוק את הנוסחה הקבועה של סרטים דוקומנטריים מהסוג הזה: העלייה, הנפילה, וכמויות הסמים שנעשו בדרך שאיכשהו לא הרגו אף אחד, וכולם מתראיינים למצלמה בגיל 65 פלוס.

אין הפי אנד. חברי הלקה מתראיינים כולם, אבל כל אחד עושה זאת בנפרד, והם לא יושבים ביחד בשום סצנה. המתופף היהודי של הלהקה, ג'ון מוס, שהיה גם בן זוגו של בוי ג'ורג' (חפשו את הראיון איתו משנת 85' לאהוד מנור בביקורו בישראל), מודה שהוא אוהב את הלהקה עד עכשיו, אבל במקביל תובע אותם על זכויות וכו'. העלילה מתרכזת בסיפור אהבתם של הסולן והמתופף כאחד הדברים שהניעו את הלהקה הזאת, אבל זה לא שבסוף הסרט הם נפגשים ומתנשקים. להפך - ג'ורג' עצמו מטיח בחברי הלהקה: "על בעיות הסמים שלי קל לכם לדבר, אבל מה עם בעיות הסמים שלכם?".

זה לא סרט שלם, הוא לא מספר את כל הסיפור, אולי כי מדובר בסיפור כל כך גדול שמשתרע על פני כל כך הרבה שנים עד שקשה לתחם אותו, בטח בפורמט קולנועי או טלוויזיוני. וכאמור, כוחו בצילומי הארכיון הנדירים, ובעובדה שהראיונות שמתקיימים בו הם עכשוויים, כשכולם כבר זקנים, ולפחות נכון לכתיבת שורות אלו - גמולים מסמים.

ג'ורג' לא מתיימר בגילו להיות נער הפוסטר של כל הגברים בעולם שהיו צריכים אותו כדי לצאת מהארון, כי בסוף מה שעניין אותו הם המוזיקה שהוא עשה והרצון להופיע. וכן, העובדה שכמו בשנות ה־20 לחייו, גם עכשיו הוא לרגע לא חושב לדפוק חשבון, להתנצל או להסביר יותר מדי בכל מילה שהוא מוציא מהפה. כמה רחוק מכל מה שמתרחש בעידן הנוכחי.