מעשה בחליפת אוברסייז ורודה: שלי מחפשת אקשן - ועומר משלם את המחיר

עוד פרק לאוסף - אז מה בעצם היה לנו? הרבה אגו, חוסר מודעות, ורגעים שפשוט גרמו לי להגיד: מה לעזאזל קרה פה? אז בואו נצלול פנימה.

נתחיל מטל טיטו, כי באמת שקשה להתעלם מזה.
טל, יצאת שקרנית - או שאת באמת ובתמים פשוט מכחישה את מה שיוצא לך מהפה. אבל אני דובקת באופציה הראשונה.

את הרי נמצאת בבית מצולם 24/7. כולנו ראינו מה אמרת. זה תועד, זה קיים, וזה גם יצוף שוב (כבר צפו ספוילרים ברשת למשימה הבאה שבה משמיעים לדיירים את השיחה המדוברת). כל כך פשוט להתנצל, להודות, לעמוד על שלך או פשוט להגיד: "אמרתי, טעיתי, אני כבר לא חושבת ככה" - אבל מכל האופציות שעל השולחן, פשוט בחרת להכחיש.

מי שלא באמת קנתה את זה היא רפאלה. ואולי היא לא באמת סתומה כמו שטל הציגה אותה - ויותר מזה, כמו שהיא מציגה את עצמה.

ובמעבר חד אבל לא מפתיע, גם אלירן ממשיך לבלוט - רק שלא תמיד מהסיבות הנכונות. עם כל פרק שעובר, אנחנו מבינים יותר ויותר שלאלירן אין באמת סבלנות לאנשים. הוא לא מסוגל להכיל, כל דעה שמנוגדת אליו פסולה, וכל שיחה שלא מתחילה ומסתיימת איתו היא בעייתית.

"זה לא נאום, זה דו-שיח", הוא אומר לענבל - ובזמן שהוא דורס אותה, כי הוא לא מסוגל להתמודד עם בכי או רגשות אנושיים מעבר לצחוקים חבריים, הוא עושה בדיוק את מה שהוא מאשים אותה בו. הוא לא נותן לה לדבר, והופך את זה, מהצד שלו, לנאום - ולא לדו-שיח.

האירוניה הכי גדולה כשזה נוגע לאלירן היא שהוא מפחד להיות לבד - אבל הודף כל קשר חברי שמעבר ללשבת ולהשתזף יחד ולדבר על הא ודא.

ובתוך כל הרצינות הזו, הבכי ההיסטרי של ענבל, היה רגע אחד שפשוט שבר אותי: נועם מנסה לבוא ולנחם את ענבל. נועם מגיע, הוא מנסה להיות קשוב, הוא באמת מנסה! - אבל לא מצליח להבין מה לעזאזל היא רוצה ממנו. והפרצוף שלו אומר הכול. מין שילוב של "מה לעזאזל קורה פה", "לאן נכנסתי" ו"מה היא פאקינג רוצה".

והוא מהנהן.
עד שהוא לא יכול יותר להחזיק את עצמו ופשוט פורץ בצחוק מתגלגל.
ראינו איך הוא מנסה להחזיק את הצחוק, כי זאת הייתה באמת סיטואציה קורעת - והוא באמת ובתמים ניסה להיות שם בשבילה, אבל לא הצליח לעצור את עצמו. אחד הרגעים המצחיקים של הפרק.

ואם מדברים על רגעים מצחיקים: קשה להתעלם מהייאוש של המתרגמת, שמנסה לשים כתוביות לנדב - ופשוט מתייאשת.
&^%&%$%^
זה מה שרואים על המסך כשנדב מדבר.

וזה קורע, כי באמת זו עונה של לקויי דיבור ברמה הכי חמורה שנתקלתי בה. כולם שם צריכים ללכת דחוף לקלינאית תקשורת.

סיפורו של חליפת אוברסייז ורודה

אבל אם יש קו אחד שניהל את הפרק הזה מתחילתו ועד סופו - זה שלי ועומר.
זה לא היה רגע. זה לא היה ריב אחד. זו הייתה התנהלות.

לאורך כל הפרק, שלי פשוט לא ירדה ממנו. עקיצה קטנה כאן, הערה שם, עוד הערה על הבגדים, עוד ניסיון להכניס אותו לפינה - וזה הרגיש מצטבר.
לא סיטואציה נקודתית, אלא משהו שמתבשל לאורך זמן.

איך הוא העז ללבוש חליפה אוברסייז ורודה?
היא גם חליפה!! גם אוברסייז!! וגם בצבע!! כלומר כל מה ששלי שונאת.

נדמה שלשלי פשוט משעמם בבית. הכול אצלה ואצל עומר ורוד מדי, והיא מחפשת עניין, מחפשת אקשן, מחפשת ריגושים וקנאה. ומשם זה מהר מאוד הפסיק להיות על בגדים.
זה הפך להיות סיפור על שליטה, על טעם, על גבולות, על "אתה צריך לאהוב את מה שאני אוהבת".

ואז הגיע המשפט של עומר.

משפט שנגע בנקודה רגישה לכל כך הרבה נשים שמתמודדות עם דימוי גוף: "עם כל קילו שעולה - האהבה שלי יורדת".
וברגע הזה, אווירת הצחוקים של שלי נמחקה לחלוטין.הוא דרך לה על נקודה כואבת.

ועומר - לא לימדו אותך שלא אומרים לאישה שהיא השמינה?? זה חוק מספר אחד בספר.

במקרה הטוב, האישה שמולך תצחק ותתכווץ מבפנים.
במקרה הפחות טוב - היא תיקח את זה איתה ותיעלב עד עמקי נשמתה ותפתח הפרעות בעקבות ההערה הקטנה שהייתה משעשעת עבורך.

אבל מה שכן יפה בעומר - הוא מבין מהר.
ויודע לבקש סליחה.
והוא ביקש סליחה כל כך יפה, שאני בטוחה שכולנו בבית סלחנו לו.

לעומת זאת, שלי - רק העלתה הילוך.

התגובות שלה, זה שהוא אהב את המכנס האוברסייז שהודיה החזיקה, ה"אם ככה אז תהיו ביחד". הכל הרגיש כמו מישהי שמחפשת תגובה.
שמחפשת רגש.
שמחפשת דרמה.
בקיצור - ילדה.

וכאן מתחיל לבצבץ הפער בין הבגרות שהיא משדרת - לבין הילדה שבה.

אבל עומר לא מוותר על עצמו. הוא נכנס לשיחה איתה בלב פתוח. לא צוחק, לא מתחמק, לא עוקץ - מדבר. מסביר לה שהיא פגעה בו, ששברה לו את הלב, שהעליבה אותו.

ושלי? חצי מחייכת.

היא מבינה שהיא טעתה - אבל לא באמת ממהרת לבקש סליחה.
כאילו היה בה משהו שנהנה מהסצנה הזאת.

כאילו היא חיפשה ריגוש.
משהו שיזיז אותה - גם אם זה ריב.

וכרגע? סוף טוב, הכל טוב.
עד הסצנה הבאה.

ענבל ומשה??

חייבת לומר מילה על הסיטואציה עם ענבל ומשה.

ואני אומרת את זה הכי פשוט: לא.

אני אוהבת את שניהם, באמת - אבל בנפרד.
יש חיבורים שפשוט לא צריכים לקרות - וזה אחד מהם.
תישארו חברים, ותפסיקו עם הנגיעות האלה, כי זה פשוט לא נעים לצפייה.

ועוד מילה על משה - הוא ממש מפתיע לטובה. ילד בן 20 עם עומק וסיפור חיים מעניין. נקווה שימשיך להיפתח ולעמוד על שלו.