"האחות האחרת לבית בנט": איך מרי המכוערת הפכה לגיבורה הכי מעניינת בטלוויזיה?

יש דמויות ספרותיות שלא צריך להסביר למה הן נשארו בתודעה. אליזבת בנט היא בדיוק כזאת: שנונה, חכמה, עצמאית, וכמובן אחת הגיבורות הרומנטיות האהובות בתרבות המערבית. מרי בנט, לעומתה, תמיד נראתה כמו האחות שאף אחד לא באמת עצר לחשוב עליה. היא הייתה רצינית מדי, נפוחה ומביכה, וממש לא יפה. זו שנמצאת בחדר אבל אף פעם לא ממש במרכז העניינים. 

אבל ב"האחות האחרת לבית בנט", סדרת BBC בת עשרה פרקים, היא הכוכבת. הגיבורה הבלתי צפויה שמתגלה כבעלת קסם אחר שלא הבחנו בו ובעיקר מסקרנת מאוד. במקום לספר שוב את הסיפור המוכר של ליזי ודארסי, הסדרה מסיטה את הזרקור אל מרי - הדמות שכמעט תמיד נשארה בשוליים - ושואלת מה קורה כשנותנים דווקא לה את הסיפור.

זו לא רק בחירה עלילתית חכמה. זו גם בחירה שמרגישה מאוד עכשווית.

לא עוד הגיבורה המובנת מאליה

יש משהו מאוד עכשווי במשיכה אל הדמויות שלא נולדו להיות מרכז הבמה. לא המלכה הבלתי מעורערת של הסיפור, אלא זו שתמיד בשולי הסיפור, קצת לא נוחה בתוך עצמה, וקצת יותר מעניינת דווקא בגלל זה.

מרי בנט היא הדמות הזו. היא לא "יפה" כמו ג'יין, לא "שנונה" כמו ליזי, לא "פרועה" כמו לידיה ולא "תמימה" כמו קיטי. היא זו שנשארת חסרת צורה אחרי שכל האחרות כבר הוגדרו היטב. ובמובן הזה, היא הרבה יותר מודרנית ממה שנדמה.

אם פעם היה קל לראות בה דמות נוקשה או מעיקה, היום קל יותר לזהות בה משהו אחר: אישה צעירה שמנסה להבין מי היא בעולם שבו לכולן מסביב כבר יש תפקיד ברור, ורק היא נשארת בלי תווית מחמיאה.

השאלה האמיתית שהסדרה שואלת

הכוח של הסדרה החדשה הוא בכך שהיא לא מסתפקת ב"לתת למרי יותר זמן מסך". היא שואלת שאלה עמוקה יותר: מי את, אם כל החיים הוגדרת רק ביחס לאחרים?

בבית בנט, לכל אחות כמעט יש זהות ברורה. ג'יין היא היפה והנעימה. ליזי היא החכמה והעצמאית. לידיה היא החיה והכאוטית. מרי, לעומתן, תקועה במקום הרבה פחות זוהר. היא נוכחת, אבל לא נבחרת. מדברת, אבל לא ממש נשמעת. היא חיה בצלה של השוואה בלתי פוסקת.

הסדרה הופכת את התחושה הזאת לליבה הרגשית שלה. ברגע שמרי יוצאת מהמסגרת המשפחתית המוכרת, היא מתחילה לגלות מי היא בלי המדדים הישנים של הבית, האחיות והסדר החברתי שסימן אותה מראש. זה כבר לא רק סיפור רומנטי. זה סיפור על זהות, דימוי עצמי וגילוי מאוחר של ערך.

הרבה יותר מדרמה תקופתית יפה

כן, יש כאן את כל מה שמצפים לקבל מעיבוד תקופתי: שמלות, בתים אנגליים, מבטים מהוססים, נימוסים והרבה מתח רגשי שמסתתר מתחת לנימוס. אבל מה שמבדיל את "האחות האחרת לבית בנט" הוא שהיא לא נשענת רק על הנוסטלגיה של ג'יין אוסטן. היא נשענת גם על רעיון של תיקון.

לא תיקון צעקני, אלא תיקון רגשי. במשך שנים מרי הייתה כמעט בדיחה ספרותית - האחות האפרורית, הפשוטה למראה, זו שמתעקשת לפרוט על הפסנתר בפני כולם בלי שאף אחד הזמין אותה ובזמן הלא נכון, ותמיד מצליחה לומר את הדבר הלא נכון. העיבוד הזה לא מוחק את התכונות האלה, אלא משנה את האופן שבו אנו מסתכלים עליהן.

היא עדיין קצת מסורבלת, עדיין ביישנית, עדיין לא לגמרי נוחה בתוך עצמה. אבל הפעם, כל אלה לא נראים כמו פגם - אלא כמו חלק מהאנושיות שלה. ובכנות, זו כנראה אחת הבחירות הכי חכמות של הסדרה: היא לא מנסה להציג צד "זוהר" של מרי, אלא פשוט מאפשרת לה לה להיות מובנת יותר.

למה מרי מרגישה כל כך רלוונטית דווקא עכשיו?

כי בעולם של רשתות חברתיות, השוואות בלתי פוסקות ודימוי עצמי רעוע, מרי בנט היא כמעט דמות בת זמננו. היא יודעת איך זה להרגיש פחות מעניינת ליד אחרות. פחות יפה, פחות טבעית, פחות זוהרת. היא מכירה היטב את התחושה הזאת של לעמוד ליד אנשים שנראה שהם יודעים בדיוק איך להיות בעולם, בזמן שאת עדיין מנסה להבין מה המקום שלך בו.

וזה כנראה לב העניין: מרי היא לא רק דמות שנשכחה, אלא דמות שהרבה יותר קל להזדהות איתה היום. ברגע שהסדרה בוחרת להסתכל עליה באמת, מתגלה מישהי רגישה, חכמה, טובה ומצחיקה יותר ממה שזכרנו. כלומר, כל הדברים שהיו שם כנראה גם קודם - פשוט בלי יחסי הציבור של אליזבת בנט.

ומה עם מעריצי ג'יין אוסטן הוותיקים?

כמו תמיד עם "גאווה ודעה קדומה", ברור שיהיו גם מי שירימו גבה. כל עיבוד חדש ליצירה של אוסטן מגיע עם קהל דרוך מאוד, במיוחד כשהוא מזיז את הפוקוס מהדמויות הקדושות באמת של המותג: אליזבת ודארסי.

אבל דווקא כאן טמון היתרון של הסדרה. במקום לנסות להתחרות ישירות בגרסאות הקלאסיות והמוכרות, היא בוחרת נתיב צדדי. היא לא מבקשת להיות "עוד גאווה ודעה קדומה", אלא לחפש מה עוד היה שם כל השנים, מתחת לפני השטח.

וזו גישה חכמה. כי במקום למחזר שוב את אותו סיפור אהבה, היא מציעה משהו רענן יותר: סיפור על האחות שלא נבחרה, ולכן אולי היא הכי ראויה לסיפור משלה.

לא רק לחובבות דרמות תקופתיות

מה שעוד עובד כאן הוא שהסדרה לא נשענת רק על חיבה קודמת לאוסטן. מתחת לשמלות עידן האימפריה, למכתבים שנכתבו בכתב יד מהודר ולנימוסים מוקפדים, מסתתר סיפור שקל מאוד להבין גם בלי להיות מומחים לז'אנר רומן הנימוסים האנגלי (ז'אנר ספרותי שמתמקד בחברה, בהתנהגות שלה ובכללים הכתובים והלא כתובים שמנהלים אותה אשר רווח במאה ה-18 וראשית המאה ה-19, אם כי המשיך גם אחר כך בגלגולים שונים).

זהו סיפור על מי שגדלה בצלן של אחרות, ועל הרגע שבו היא מפסיקה למדוד את עצמה לפי האור שלהן. אישה צעירה שלוקח לה זמן להבין שהעובדה שהיא לא הייתה הכי בולטת בחדר ותמיד נותרה בצילם של אחרים, לא אומרת שלא היה בה ניצוץ. ואולי זו הסיבה שהעיבוד הזה מרגיש כל כך נכון עכשיו: כי אחרי שנים של הערצה לדמויות כריזמטיות, מגיעה מרי בנט ומזכירה שיש גם כוח אחר - שקט יותר, מבויש יותר, אבל גם נוגע הרבה יותר ללב.

ופתאום, מרי היא הלב של הסיפור

"האחות האחרת לבית בנט" נראית כמו בדיוק סוג העיבוד שקהל דיגיטלי אוהב לפגוש: מוכר מספיק כדי למשוך, חדש מספיק כדי להפתיע, ורגשי מספיק כדי להרגיש שיש בו יותר מעוד תרגיל נוסטלגי. במקום למחזר שוב את הדמויות הכי אהובות של ג'יין אוסטן, הוא הולך דווקא אל זו שנשארה מאחור - ושם מוצא את הלב האמיתי של הסיפור.

כי לפעמים הדמות שהכי קל לשכוח היא גם זו שהכי שווה לגלות מחדש.