יש סיפורי אהבה שמרגישים כמו אגדה, ויש כאלה שהפכו לאגדה למרות שהם היו, בפועל, די אנושיים. ג'ון קנדי ג'וניור וקרולין בסט-קנדי היו "הזוג של הניינטיז" לא רק בגלל מי שהוא היה, אלא בגלל מה שהם ייצגו יחד: יופי, סגנון, ניו-יורק, ומרד קטן נגד הציפיות מהם. עכשיו רשת הכבלים FX (ובחלק מהשווקים גם דרך Hulu/Disney+) מחזירה אותם למסך בסדרה "סיפור אהבה: ג'ון פ. Love Story: John F. Kennedy Jr. & Carolyn Bessette, יצירה שמגיעה עם הרבה סקרנות וגם לא מעט ביקורת.)
טריילר "סיפור אהבה: ג'ון פ. קנדי ג'וניור וקרוליין בסט ג'וניור"
לא "עוד ביוגרפיה": זו סדרה על סטרס, לא רק על אהבה
הדבר שהסדרה עושה נכון יחסית מהר הוא להבין שהזוגיות שלהם לא התקיימה בחלל ריק. היא התנהלה בתוך רעש מתמשך של צלמים, כותרות, רכילות ופרשנויות. בכתבות שמלוות את יציאת הסדרה חוזר שוב הרעיון הזה: הם לא "הסתירו" את עצמם כי היה להם מה להסתיר, אלא כי הם ניסו לשמור על משהו בסיסי, פרטי, נורמלי.
וזה גם מה שהופך את הסיפור ליותר מורכב מ"נסיך אמריקאי פוגש thav יפהפייה": שניהם שילמו מחיר על האובססיה הציבורית, אבל לא באותה צורה. הסדרה מציבה את זה בפרונט, במקום להפוך את קרולין לקישוט ואת ג’ון לגיבור.
קרולין בסט: כשהתקשורת כתבה עליה דמות שלא הייתה היא
במשך שנים קרולין סומנה בתקשורת כקרה, מרוחקת, "לא נחמדה". חלק מהעניין היה שהיא לא שיחקה את המשחק: היא לא חיפשה להפוך לאייקון, זה פשוט קרה לה. גם העיסוק האובססיבי במראה שלה, בהתנהגות שלה, ובשאלה אם היא "מתאימה לקנדי" היה חלק מהחבילה. הסדרה (וגם השיח סביבה) מנסה לתקן את הסטריאוטיפ הזה ולתת לה נפח: אישה שנלחמת על פרטיות, על זהות, ועל חופש בתוך סיפור שלא היא כתבה.
אחד הדברים היפים בסיקור סביב הסדרה הוא ההבנה שהסטייל שלה לא היה רק "אופנה", אלא סוג של הגנה. השחקנית שמגלמת אותה, שרה פידג'ון, דיברה על זה בצורה די מדויקת: בגדים כ"שריון" מול מצלמות ועולם שלא מרפה.
סטייל אייקוני שעדיין משפיע. קרוליין בסט, ג'ון פ. קנדי וכלבם"פריידי"
View this post on Instagram
ג'ון קנדי ג'וניור: כריזמה אמיתית עם סדקים אמיתיים
גם אצל ג’ון הסדרה מנסה לתפוס משהו מעבר למיתולוגיה של "הבן של". לפי עדויות שמופיעות בכתבות האחרונות, מי שהכירו אותו מתארים אותו כאדם נגיש, מצחיק, לפעמים גם מעצבן, ובעיקר כזה שחי כל הזמן בין שתי זהויות: איש פרטי שרוצה מרחב, ודמות ציבורית שהעולם מרגיש שהיא שייכת לו.
הדואליות הזו היא לב הטרגדיה שלהם: הם לא נרדפו כי עשו משהו שערורייתי, אלא כי הם היו הם.
כאן הסדרה "קולעת": החתונה הסודית והמרד נגד הקרקס התקשורתי
אחד הפרקים שהמציאות תמיד מנצחת בהם את הדמיון הוא החתונה שלהם ב-1996, שנערכה בצורה סופר דיסקרטית כדי להימנע מהצגה תקשורתית. עצם העובדה שהחתונה הייתה "סוד" מספרת הכול על היחסים שלהם עם העולם: הם רצו אירוע זוגי, לא אירוע לאומי. גם בסיקור הנוכחי של הסדרה חוזר שוב ושוב המוטיב הזה של "אהבה פרטית שהפכה לאובססיה ציבורית".
אם הסדרה מצליחה, ולו חלקית, להעביר את התחושה של זוג שמנסה להיות זוג בתוך מערכת יחסים לא-שוויונית עם התקשורת, היא כבר עושה משהו נכון.
החתונה תוכננה בסודיות מוחלטת. ג'ון פ. קנדי ג'וניור וקרוליין בסט בחתונתם, 21 בספטמבר 1996
View this post on Instagram
ומה היא כנראה מפשטת: "עובדות" מול דרמה
כמו בכל דרמה מבוססת מציאות, יש פער בלתי נמנע בין תיעוד לבין טלוויזיה. כתבות "עובדה מול בדיה" שיצאו סביב Love Story מדגישות שיש בסדרה לא מעט בחירות דרמטיות: שינויי תזמון, איחוד אירועים, דיאלוגים מומצאים וסצנות שמטרתן להדגיש רגש או רעיון, לא לייצר תיעוד משפטי.
זה לא בהכרח חיסרון. השאלה היא האם הרישיון הדרמטי משרת אמת רגשית, או רק מחפש קליק. כאן הדעות מתפצלות.
הליהוק והאובססיה לדמיון חיצוני
הסדרה נכנסת מראש לשדה מוקשים: מדובר בדמויות מוכרות עד רמת הפרטים הכי קטנים, במיוחד קרולין שהפכה לאייקון סטייל. לכן הדיון הציבורי סביב "האם היא דומה לה" היה כמעט צפוי מראש. כתבות על תהליך הליהוק מתארות עד כמה ההפקה חיפשה כימיה ואותנטיות, ועד כמה היה קשה למצוא "ג'ון" שיעבור מסך בלי להיראות כמו חיקוי.
ובמקביל, תחום הסטייל הפך לזירה בפני עצמה: התלבושות קיבלו תשומת לב אדירה, כולל מחוות ללוקים איקוניים ושיפור הדיוק העיצובי עם התקדמות הסדרה.
גם הביקורת "אמיתית": למה משפחת קנדי לא מרוצה
אי אפשר לכתוב על הסדרה בלי להזכיר את הביקורת מצד בני משפחה, שטענו שהפרויקט מרוויח מסיפור אישי בלי לשתף או להתחשב מספיק במי שנשארו מאחור. הביקורת הזו נוכחת מאוד בשיח סביב ההשקה, והיא מחזירה שאלה בסיסית: איפה עובר הגבול בין תרבות פופ לבין ניצול של טרגדיה.
הדיון הזה לא "הורס את הסדרה". להפך, הוא חלק מהסיבה שהיא יושבת על עצב חשוף: אנחנו, כקהל, עדיין נמשכים לסיפורים כאלה, ואז מתווכחים על המוסריות של המשיכה הזו.
לא מרוצים מהסדרה. קרוליין קנדי שלוסברג, בתו של הנשיא קנדי ואחותו של ג'ון פ. קנדי ג'וניור, ובנה ג'ק שלוסברג
קרוליין קנדי שלוסברג ובנה ג'ק שלוסברג ב"אי קנדי" אשר באוקיינוס השקט
אז מה "הסיפור האמיתי" שהסדרה כן מצליחה לספר?
בסוף, הקסם של ג’ון וקרולין לא היה רק הזוהר. זה היה הניסיון שלהם לחיות חיים רגילים בתוך מציאות לא רגילה. היא לא חלמה להיות מפורסמת. הוא לא יכל להפסיק להיות מפורסם. בתוך הפער הזה נולדה אהבה, ונולדה גם שחיקה. והסדרה, לפחות לפי מה שעולה מהסיקור שלה, מצליחה לתפוס נקודה חשובה: זו לא אגדה מושלמת, אלא סיפור על שני אנשים שניסו להיאחז אחד בשנייה בזמן שהעולם מושך אותם החוצה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו