הסדרה שהפיחה חיים ביקום הקולנועי המדשדש של מארוול

לפני כשלושה שבועות נפל דבר. כמעריץ מושבע אם כי שחוק למדי של מארוול, לא מיהרתי לצפות ב"וונדר מן" – המיני-סדרה שהגיעה לדיסני פלוס בסוף ינואר ומתרחשת ביקום הקומיקס הקולנועי-טלוויזיוני של הנוקמים, אבל מתמקדת בדמות הרבה פחות מוכרת מקפטן אמריקה, ספיידרמן, איירון מן, הענק הירוק ושות'. כגיק עם קבלות שמיהר עד אז לצפות בכל פרק בכל סדרה של מארוול ביום, יומיים, גג בסוף השבוע הראשון שלו בשירות הסטרימינג, הפעם המצב היה שונה.

כל סדרות הלייב אקשן האחרונות של מארוול, ללא יוצאות מן הכלל, היו לטעמי בינוניות ומטה. אכזה אחרי אכזבה של בנאליות ("איירון הארט", "אגתה לאורך כל הדרך"), הזדמנויות מפוספסות ("דרדוויל: נולד מחדש"), ופדיחות שעדיף לשכוח מהן לגמרי ("אקו", "פלישה סודית"). אפשר לחזור עוד יותר אחורה, אבל על כל "הוקאיי" ו"שי האלק" איכשהו בסדר, קיבלנו "מון נייט" נורא, ולדעתנו גם העונה האחרונה של "לוקי" לא סיפקה את הסחורה.

זה גם לא סוד שרוב סרטי הקולנוע האחרונים של ה-MCU היו פושרים. אומנם חיבבתי מאוד את "ת'אנדרבולטס", אבל "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" התגלה כלא יותר מבסדר ו"קפטן אמריקה: "עולם חדש מופלא" היה נוראי.

כל האכזבות האלה, בשילוב העובדה שבדיסני בחרו לשחרר את כל שמונת הפרקים של "וונדר מן" במכה אחת ולא בפורמט שבועי, גרמה לי לחשוד שהאולפנים הבינו שיש להם ביד פלופ נוסף, ולכן הוחלט להיפטר מהסדרה כמה שיותר מהר ולהמשיך כאילו כלום לא קרה לפרויקט הבא – העונה השנייה של "דרדוויל: נולד מחדש" שתגיע במרץ ואולי, רק אולי, תצליח לנווט את הספינה מחדש, או לפחות לגרום לה לצוף.

אז לא, לא מיהרתי להתביית על "וונדר מן" איך שהיא יצאה. התמקדתי ב"הפיט" וב"האביר משבע הממלכות" והשלמתי חוסרים עם העונה השנייה של "דור ה-V". זה לא שחסר מה לראות בטלוויזיה, אתם יודעים.

ביומיים האחרונים הואלתי בטובי לפנות זמן כדי לצפות ב"וונדר מן", כשלושה שבועות אחרי שהושקה. כולה שמונה פרקים בני חצי שעה כולל כתוביות. לא נורא, למרות שאין ממש חשק. כמי שעוקב אחרי ה-MCU בשביל העיתון, הרגשתי שזו גם חלק מהמחוייבות המקצועית שלי. בכל זאת, השנה גם ספיידרמן וגם הנוקמים חוזרים בשני סרטים שככל הנראה יקבעו את גורל האולפנים. אם יש ל"וונדר מן" קשר ליקום הקומיקס המורחב הזה (וחייב להיות קשר זה או אחר), אני חייב להיות מעודכן.

אז באיחור של שלושה שבועות, הנה שלוש תובנות ומסקנות על "וונדר מן":

ראשית, הקשר בין "וונדר מן" ל-MCU הוא, לפחות כרגע, זניח.

שנית, "וונדר מן" היא הרבה יותר דרמה קומית אינטימית על יחסים בין אישיים, משפחתיים וחבריים, כמו גם פארודיה על הוליווד מאשר סדרת גיבורי-על. למעשה, רק הפרק האחרון הוא באמת "קומיקסי" על מלא, וגם זה על אש קטנה.

המסקנה השלישית היא ש"וונדר מן" היא סדרת ה-MCU (שהופקה על ידי דיסני, אז לא מחשיבים את העונה הראשונה של "דרדוויל" בנטפליקס) הכי טובה עד היום. הלם.

סרט בתוך סדרה בתוך קומיקס

קשה להעריך איפה הדמויות המרכזיות של "וונדר מן" ימצאו את עצמן, אם בכלל, בעתיד היקום של מארוול. הסדרה, שטרם חודשה לעונה שנייה, אומנם מסתיימת עם אופציה להמשך, אבל גם אם יוחלט לגדוע אותה אחרי שמונת הפרקים האלה, היא לגמרי שווה צפייה כי יש קלוז'ר. אני בכוונה לא נכנס לפרטים, כי ספויילרים – שמהם נמנעתי בעצמי עד הצפייה  – היו הורסים גם לי את החוויה.

אם טרם התעדכנתם, מה שאפשר לחשוף זה גיבור הסדרה הוא סיימון ויליאמס (יאיא עבדול מרטין השני), שחקן הוליוודי כושל בעל כוחות מיוחדים לא ברורים. הוא מסתיר את הכוחות האלה, שכן חשיפתם עלולה לפגוע בקריירה שלו. ויליאמס, בחור די בודד ואנטי סוציאלי בלשון המעטה, שואף לגלם את וונדר מן ברימייק לסרט קומיקס קלאסי מהאייטיז, שבו הוא צפה בילדותו עם אביו המנוח.

רוב הסדרה עוסקת במאמציו של הבחור לקבל (או לא לקבל) את התפקיד הנחשק, בתהליכי האודישנים, בנעשה מאחורי הקלעים של האולפנים וביחסיו המורכבים עם משפחתו (תחשבו קצת "הפמליה" ו"הסטודיו"). הכוחות המיוחדים של סיימון מקבלים רוב הזמן במה זניחה, וגם הקשרים ליקום המורחב של מארוול בקושי מורגשים. קפטן אמריקה מוזכר בעקיפין.

אל תצפו להרבה יותר מזה, ובטח לא לתהלוכה אינסופית של הופעות אורח מהסרטים כמו שיש בסדרות אחרות. לעומת זאת, יש כאן כמה הופעות של שחקנים מוכרים בתפקיד עצמם, לצד רפרנסים להפקות אחרות של דיסני, ביניהן ייצוג מטורף ל"לשבור את הקרח". אמיתי לגמרי.  

למעשה, דמות העבר המוכרת היחידה שמקבלת בסדרה תפקיד מרכזי היא של זו טרבור סלאטרי (בן קינגסלי האדיר), שאותו ראינו ב"איירון מן 3" וב"שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות". סלאטרי, שגונב את ההצגה בכל הסצנות שלו, מגלם את חברו היחיד של ויליאמס, שחקן עבר שמנסה לכפר על חטאיו ומתמודד גם הוא על תפקיד ברימייק של "וונדר מן".

החברות בין ויליאמס המופנם והעגמומי לסלטרי המוחצן והלכאורה מבסוט מהחיים היא הלב של הסדרה, ולאו דווקא מלחמה בכוחות הרשע. אין ב"וונדר מן" רשעים של ממש, ובטח שלא מלחמות מהסוג שאנחנו רגילים לקבל בהפקות קומיקס.

נבהיר את זה שוב: "וונדר מן" הוא לא שם גיבור העל שמככב בסדרה, אלא שם הסרט שהסדרה עוסקת ברימייק שלו. בקומיקס המקורי משנות ה-60 סיימון ויליאמס הוא אומנם גיבור על שמחלטר ככוכב קולנוע ומצטרף לנוקמים, אולם הסדרה מעניקה לדמות סיפור רקע אחר לגמרי, בהפוך-על-הפוך-על-הפוך עם כמה טוויסטים בלתי צפויים ופרם מסוים – פרק 4 – שחייב לזכות באמי או בכל פרס אחר שמוענק להישגים יוצאי דופן בתחום סדרות הקומיקס. אין כזה פרס? תמציאו אותו.

אתם אתם סבורים כמוני שמארוול איבדה בשנים האחרונות את המוג'ו, אני מניח שתעופו על "וונדר מן" שכן המוג'ו נשפך מהסדרה הזו. בונוס: גם מי שפחות בעניין של גיבורי על ימצא פה הרבה מה לאהוב. סיימון ויליאמס חייב לחזור. חייב.