בכאן 11 מביטים אחורה כשהמלחמה עוד בוערת

"לוחמת" | כאן 11, רביעי 21:40

בפרק הפתיחה של סדרת הדוקו החדשה "לוחמת", שכמו שמה עוסקת בנושא הנשים הלוחמות בצה"ל, מספרת שופטת העליון לשעבר דליה דורנר מור"ק מעניין שכבר סופר בעבר, אבל בכל זאת: כשהגיעה אליס מילר לנשיא המדינה דאז (ומפקד חיל האוויר לשעבר) עזר ויצמן, אמר לה כבוד הנשיא: "מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים?". למרבה המזל, מילר לא ויתרה, הגיעה עד בג"ץ, שבו פגשה בין היתר את דורנר, וההיסטוריה ידועה.

שתי המילים הללו, ההיסטוריה ידועה, הן גם אחת הבעיות המרכזיות - לפחות על פי פרק הפתיחה, העוסק בעיקר בהיסטוריה של הנשים הלוחמות בצה"ל ובסיפוריהן האישיים - של הדוקו "לוחמת". הנושא חשוב מאין כמוהו, אבל את המור"קים האלה כבר שמענו.

כך, למשל, המרואיינות - לוחמות מהעבר הרחוק והקרוב - יושבות בספק חמ"ל של פעם, ספק הצריף של בן־גוריון, עם מפות על הקיר ומסך רדאר ישן, מציבות את עצמן על ציר זמן שממחיש איך עוד לפני קום המדינה, וכמובן במלחמת העצמאות, היו נשים טייסות ובפלי"ם, ומספרות איך שינו את המציאות, אבל לא עד הסוף.

זה כמובן חשוב וראוי, אין ספק, אבל רגע, הרי 7 באוקטובר והמלחמה שטרם נגמרה הוכיחו ומוכיחים שנשים לוחמות הן כבר חלק מהמציאות. הן לחמו כאזרחיות ביישובים שהותקפו ולקחו כחיילות בסדיר ובמילואים חלק אינטגרלי ואפילו מוביל במערך הלוחם בכל מקום.

מבט היסטורי־נוסטלגי כזה, שמלווה בשירי להקות צבאיות של פעם כמו "בשמלה אדומה", הוא טוב ויפה, אבל שנתיים וחצי אחרי שהמציאות במקום הזה התהפכה נדמה שסדרת דוקו עם סיפורים שכבר סופרו על נשים שהגישו בג"ץ כדי להתקבל לקורס טיס או חובלים היא כבר משהו שעצם קיומו אולי דווקא מנציח את הבעיה.

כדי שלא נטעה, ברור שמדובר בסדרה חשובה שהיא חלק ממאבק חשוב בבעיה שעדיין קיימת בצבא. למרבה הבושה, יש מקומות בצבא שבהם הדלת עבור נשים עודנה סגורה בגלל דעות קדומות וחשוכות. זה קיים גם בפוליטיקה, במגזר העסקי ובמקומות רבים נוספים בחברה הישראלית - למשל, שכונות בלב המדינה שעדיין נמצאות בימי הביניים וחיילות בצה"ל צריכות להימלט מהן על נפשן מלינץ'.

אבל האם חזרה על סיפורים היסטוריים - חשובים ככל שיהיו - היא הדרך לעקור את הבעיה הזו מהשורש? 

לטעמי, את חשיבותה האמיתית של סדרת דוקו כזו מגדירה אורה פלד־נקש, החובלת הראשונה בצה"ל (שהגישה את הבקשה למיונים לקורס בפקס), אחרי שהיא צופה בחצי פני פוקר בקטע ארכיון מתוך כתבה על עצמה לאחר שסיימה את קורס החובלים, שם שואל אותה הכתב "אפשר לקרוא לך עכשיו קצינה וג'נטלוומן?".

"התפיסה של התקשורת את הדבר הזה (נשים לוחמות; י"פ), והתקשורת מבטאת איזשהו הלך רוח בחברה, היא של קוריוז", היא אומרת. או. פה קבור הכלב.

לכן - ושוב על פי הפרק הראשון בלבד, ונדמה לי שיש סיכוי טוב שאתבדה בפרקים הבאים - נדמה ש"לוחמת" מפספסת את מטרתה כשהיא מכוונת אחורה. במקביל להצבת עצמה כ"לוחמת היסטורית" באותו "קוריוז", אולי היה  עדיף להביט מייד גם קדימה, תוך התעלמות אלגנטיות (ולא נחמדה!) מה"קוריוז" ומהדעות החשוכות שהולידו אותו?

אולי דווקא תמונת מראה של הלוחמות של היום, שעושות את זה טוב יותר ממש כמו שכולנו יודעים ורואים היטב שנשים עושות בכל מקום, היא הדרך להיאבק בחשוכים שתקועים מאחור? כי הגברים אולי עוד נובחים, אבל שיירת הנשים הלוחמות כבר לגמרי עוברת.