"לכי תתחילי למכור סדרה בערבית שבועיים אחרי 7 באוקטובר"

המילה "סאדה" בערבית מתייחסת לפשטות, ליושרה ולאמת, ובעיקר מוכרת בצירוף המילים "קפה סאדה": קפה שחור ללא תוספות - פשוט, ישיר, אמיתי.

זהו גם שמה של סדרה חדשה, דרמה מותחת, שמביאה לראשונה למסך הישראלי גיבורה ערבייה בת 50 פלוס, שחולמת ורוצה יותר. יצירה על נשים המבקשות להשמיע את קולן, לעצב מחדש את גורלן ולפרוץ את גבולות האפשרי, והיא נוצרה בשיתוף פעולה ייחודי בין שלוש יוצרות מרקעים תרבותיים ואמנותיים שונים: סמירה סרייה, נעה גוסקוב ומיכל אהרוני.

הסדרה, שעלתה בסוף השבוע (משודרת בימי שישי בשעה 19:30 בערוץ מכאן 33 ובכאן בוקס), בבימויו של אריאל בנבג'י ובכיכובם של ענת חדיד, שאדי מרעי, יוסף אבו ורדה, ראמא נסראללה, הישאם סלימאן, אורי לייזרוביץ', אדם הלון, ג'מיל חורי, פריד עלי וחנין עלי, מגוללת את סיפורה של לובנא סולטני (בגילומה של ענת חדיד), גננת בת 55 שבעלה מת במפתיע, והיא מחליטה לנהל את מפעל הקפה המשפחתי. בהחלטה הנועזת הזאת היא פותחת חזית מול משפחתה השמרנית שמתנגדת לה.

"הסדרה הזאת נולדה לגמרי במקרה", מספרת ל"ישראל היום" מיכל אהרוני, אחת מיוצרות הסדרה ומכותבותיה. "מזמן שמעתי על הסיפור של ג'וליה, יזמית ערבייה, מנכ"לית ובעלים של טחינה 'אל ארז', ועל ההצלחה הבינלאומית של המפעל שלה, וחשבתי ששווה לעשות סדרה בהשראת הסיפור שלה. הרגשתי שאני לא יכולה לכתוב בעצמי סדרה על אזרחי ישראל הערבים בלי כותב ערבי, זה מתנשא ויהיר ולא הגיוני, וגם לא ידעתי כל כך לכתוב לטלוויזיה כי אני באה מתיאטרון, אז פניתי לנועה גוסקוב, יוצרת מוערכת שכותבת שנים ושפגשתי שנתיים קודם לכן בבר.

"ראיתי סרט קצר שעשתה וידעתי שאני רוצה לעבוד איתה, ואחרי שהיא הצטרפה צירפנו את סמירה סרייה, שחקנית, יוצרת ואקטיביסטית ערבייה מיפו. יצאנו לדרך, שלוש נשים שכותבות סדרה בהשראת הסיפור של ג'וליה, אישה ערבייה ויזמית מצליחה. סמירה סיפרה לנו הרבה סיפורים על נשים ערביות ישראליות שמקימות מיזמים, בתי קפה. יש תהליך שלם של פריחה בחברה הערבית שאנחנו בכלל לא היינו ערות אליו".

איך היה תהליך היצירה?

"מורכב, ארוך. אני חייתי בארה"ב, אז היו זומים ארוכים. שולה שפיגל ודנה עדן הצטרפו כמפיקות והביאו את אבנר ברנהיימר כעורך תסריט, ופתאום נהייתה יצירה. זו סדרה ששמה לראשונה על המסך הישראלי גיבורה ערבייה, בת יותר מ־50, שסוחבת על גבה סדרה שלמה עם צוות שחקנים נפלא. גם ככה אין תפקידים לנשים בגיל הזה, ועל אחת כמה וכמה ערביות".

הסדרה שלכן מגיעה אחרי "נוטוק" ו"יאפא" – שתי סדרות בפריים־טיים הישראלי שהשפה השלטת בהן היא ערבית.

"נכון, ואני חושבת שיש מהלך מבורך בציבוריות הישראלית, או לפחות במסך הישראלי, לספר סיפורים של מי שעל פניו אינם אנחנו. זאת אומרת שאפשר לראות לא יהודים על המסך, לשמוע לא עברית על המסך. את הפיץ' לסדרה שלנו עשינו שבועיים אחרי 7 באוקטובר. לכי תתחילי למכור סדרה בערבית על משפחה ערבית־ישראלית כשאנשים לא ידעו איפה הילדים שלהם, אחרי הטרגדיה הכי גדולה שיכולה לקרות לעם.

"אבל אני חושבת שהיה רגע שבו פשוט אמרנו שאנחנו אוהבות את לובנא, הדמות הראשית שלנו, ובאמת מאמינות שבעוד שנתיים מהיום - כי היה ברור שהסדרה לא תקרה ביום - יתחיל תהליך של ריפוי בחברה ותקווה, והסדרה שלנו היא ריפוי ותקווה. היא לא מתעלמת מהמציאות - יש בה שאלות של זהות ושייכות מאוד בולטות, יש בה דיבור על הפשע במגזר הערבי, שהפך להיות כיום מכת מדינה, והכל מפרספקטיבה של אישה שמחפשת את הקול שלה כמיעוט בתוך מיעוט. גם אישה וגם ערבייה. אנחנו הרגשנו שאנחנו מביאות קול שחייב להיות על מסך".

שלל פרויקטים בדרך

בעלך, שלומי אלדר, הוא יוצר דוקו מוערך, ומכיר היטב את החברה הזאת. התייעצת איתו לגבי היצירה?

"אני חייבת להודות שבכלל לא. בשביל זה היתה סמירה, שחיה את החיים של נשים ערביות, היא אקטיביסטית שמכירה ויודעת, רחבת אופקים. היא היתה אחות אונקולוגית שהלכה ללמוד קולנוע, עשתה מהלכים מטורפים בחיים שלה. עם כל הערכתי לשלומי, אני לא חושבת שהוא יכול לדבר קול של אישה ערבייה ישראלית. באופן עקרוני, והנה עצה לחיים, אני מציעה לא לעבוד עם בן הזוג שלך", היא צוחקת.

כתבת הצגה לדובל'ה גליקמן ("אנגינה פקטוריס"), וגם מחזה קצר לשלמה בראבא שעלה בפסטיבל תיאטרונטו. יש פרויקטים נוספים בתיאטרון?

"כתבתי הצגת יחיד קצרה לרבקל'ה מיכאלי שתעלה בפסטיבל תיאטרונטו הקרוב בבימויה של תמר קינן, ובימים אלה אני עובדת על פרויקט של תיעוד וכתיבה לחו"ל. זה פרויקט תיאטרוני שעוסק ב־7 באוקטובר ומיועד להיות גם פרויקט הסברה ישראלי מעבר לים, ויש גם מחזמר קומי שכתבתי".