פנקס השבי של דוד קוניו: סיפור מטלטל שהיה חייב לצאת לאור

נדמה שהראיונות עם שורדי השבי, שזכו די מזמן לשם "סרטים", הם כבר מפורמטים לגמרי. הסדר כרונולוגי, הירידה לפרטים, החזרה למקום החטיפה ולתופת של השבת ההיא (כולל ראיון בבית השרוף) - כל אלה מרכיבים כלי מיתר שפורט בדיוק על הרגשות והנימים שהטלוויזיה המסחרית אוהבת וצריכה כדי למכור פרסומות.

והפסקת פרסומות אכן היתה אתמול באמצע סרטה של מיכל פעילן, שהביאה את סיפורו של שורד השבי דוד קוניו, קיבוצניק מניר עוז שנחטף עם אשתו ובנותיו הקטנות התאומות יולי ואמה ושרד 738 ימים בשבי בעזה.    

ובכל זאת, למרות האריזה המסחרית, הסיפורים של קוניו ושל שורדי השבי האחרים, מגלי וזיו ברמן, דרך רומי גונן ועד אמילי דמארי ורבים (מדי, הלוואי שלא היה יוצא אפילו סרט אחד כזה) - הם סיפורים מטלטלים שחייבים לצאת לאור.

כי כשהוא מראה את הסכין שלקח לממ"ד כדי להילחם על משפחתו, או כשהוא יושב מול המצלמה ומספר איך התאחד עם בתו הקטנה אמה, והיא לא מזהה אותו או את אמא שלה עד שהיא שומעת את השיר "רד אלינו אווירון", אנחנו נזכרים ומבינים מי לא היו - או היה - שם כדי להגן עליו.

אז נכון, הטלוויזיה המסחרית עושה שימוש ציני בשורדי השבי, ויודעים מה? אולי גם הם עושים שימוש בה, כדי לשרוד.

כך, למשל, בסוף סרטה של פעילן הקריאה יונית לוי בזמן שעל המסך הוקרן מספר טלפון שנועד לתרומות עבור קוניו. כי שוב אין מי שיילחם עבורו, עבור משפחתו, עבור חבריו השורדים, שרבים מדי מהם מגייסים תרומות בעצמם. 

הציניות לא הומצאה במסדרונות חדשות 12 בנווה אילן וגם לא במשרדי קשת 12 ברמת החיל. היא חיה ובועטת - ונדמה שבשנים האחרונות גם מומצאת מחדש ומגיעה לשיאים חדשים - במסדרונות השלטון שלנו. וכל מילה של קוניו אתמול הזכירה את זה שוב.

סיפורו של שורד השבי דוד קוניו, חדשות 12