"קצף ביביסטי" ב-i24NEWS: הפיצוץ שהוציא פאנליסט מהאולפן

"הישראלים", i24NEWS, יום ראשון

מה שיפה בתוכניות פאנל אקטואליות מסוגת הפרלמנטים זה שלפעמים קורים שם פיצוצים אשר ממשיכים להדהד ברשתות הרבה אחרי שאורות האולפן כבו. מהי בעצם תוכנית פאנל, אם לא המתנה דרוכה לפיצוץ? ברובד הגלוי אנחנו מצפים להאזין לשיג ושיח, אבל ברובד הסמוי, האמיתי, אנחנו מכינים פופקורן ומצפים לתגרה. תוכנית פאנל טובה יודעת להחזיק בחוכמה את המתח הזה שבין שיחה למריבה, בין טיעונים לגידופים, בין דיבורים למהלומות.

"הישראלים" מתחילה לעשות את זה באופן קבוע, ולמרות שהיא לא מקורית במיוחד בפורמט שלה, משהו בה בכל זאת מתפצח ביעילות ובקצב משכנע. אבל מה שקרה ביום ראשון השבוע הוא כנראה הגביע הקדוש של הז'אנר: פיצוץ באולפן שבסופו אחד הפאנליסטים עוזב בכעס - או אפילו טוב יותר, מגורש. הרשתות, לפחות פיד ימין, עדיין חוגגות על המהומה.

זה קרה כשהפאנל עסק בהחלטת הממשלה לסגור את גלי צה"ל. לאחר שנציג הימין (דורון כהן, עורך "מעריב") דיבר על הצורך לאזן את התחנה (ולא בהכרח לסגור אותה), החליט נציג אגף שמאל, אורי זכי, להתייחס לביקורת על גל"צ כאל "כל האנשים עם קצף על השפתיים מהכיוון הביביסטי".

אורי זכי עוזב את האולפן | i24NEWS

"אני מקווה שלא דיברת על 'הקצף הביביסטי' בטעות אלי או למישהו מהפאנליסטים", השיבה לו מנחת המהדורה באותו הערב, דניאל רוט־אבנרי, וכך ניתן האות לדינמיקה המוכרת: "אני אגיד מה שאני רוצה", "קח אחורה מהר", "אף אחד לא דיבר פה כלפיך על הקצף השמאלני", "אתה לא תעליב", "את לא תצנזרי אותי", "אתה תכבד את מי שנמצא פה", "אני לא חוזר בי", "אז תודה רבה" (קם ועוזב), "יופי, עשית את הסצנה".

"קצף ביביסטי" הוא לכאורה לא ביטוי מעליב. "קצף" הוא הלא מונח מקובל, שלא לומר ספרותי ואף מקראי, לכעס קדוש. קצפו של ה' יצא על הגויים לא אחת במקורותינו. בשביל "קצף" לא מעיפים מפאנל. אף אחד גם לא נבהל שם מ"ביביסטים". להפך, זה כינוי שרבים במחנה הלאומי למדו לשאת בגאווה.

אבל אף שברגע הפיצוץ חזרו שוב ושוב על הביטוי "קצף ביביסטי", זכי בכלל אמר "אנשים עם קצף על השפתיים", וזה כבר לא סתם כעס. זה דימוי שמסמל זעם מופרז, מוטרף, בלתי נשלט, של טיפוסים מוסתים, אלימים, מסוכנים. האם זה ביטוי שמצדיק כרטיס אדום והרחקה מהמגרש? האם זה מקים עילה להשתקה? אני מודה שזה גבולי.

אבל זה לא הביטוי כשלעצמו שהקפיץ, זה המטען הסמלי שפתאום הפך לבלתי נסבל. יושב נציג ימין ושוטח ברוגע, במתינות, טענה לגיטימית - ומייד מוטח בו "קצף על השפתיים". פעם, כשהשמאל שלט בפאנלים ובלוח השידורים, ביטול עמדות ימין באמצעות הצגת דוברי הימין כאספסוף מתלהם וחסר תבונה לא היה גורר סנקציה. זו היתה הנורמה. העידן הזה, לפחות באולפן של רוט־אבנרי, נגמר. מעכשיו, "קצף" ייענה בקצף.

אף אחד לא שמח על השתקה, אבל ימנים רבים, ואני בתוכם, הרגישו באותו רגע סיפוק לא מבוטל מהסימון ההחלטי, הנחוש, הלא־מתנצל, של סטנדרט חדש בתרבות הדיון. יש סיבה למסיבה. מסיבת קצף.