אור ראשון, 21:45, קשת 12
אם אתה לא מטלטל - אתה לא קיים. ואכן, יש אינספור רגעים מטלטלים בארבעת פרקי "אור ראשון", סדרת הדרמה על 7 באוקטובר, שעלתה אמש ב"קשת 12". בלי סוף סצנות שכל אחת מהן טעונה בדרמה שיכולה לפרנס סרט שלם, בטח כשהכל מבוסס על דמויות ואירועים אמיתיים.
אבל הרגעים החזקים מכל קורים די בהתחלה, כשגיבורי הסדרה מבינים פתאום, בשבריר שנייה, מה בעצם הולך סביבם, ושהמוות דופק בדלת הממ"ד או בחלון האוטו. רגע המפתח, אולי הסצנה הבלתי נשכחת של הסדרה, שייך לשרה וינו־אלעד, שמגלמת בכישרון את טלי חדד, תושבת שכונת מישור הגפן באופקים. חדד, כזכור, פינתה תחת אש פצועים לתחנת מגן דוד ברכבה הפרטי, ביניהם גם את בנה החייל איתמר.
כשהאמא הכל־ישראלית הזאת, שלפני רגע בירכה את בנה שיצא לרחוב להילחם, מפנימה לאן בדיוק היא שלחה אותו - האימה והאשמה בוערות בעיניה באחד הקלוז־אפים החזקים שנראו על המסך שלנו.
ארבעת סיפורי ההישרדות והגבורה שמספקים את צירי העלילה המקבילים - אמיתיים, נזכיר - נבחרו כך שימחישו ארבעה מוקדי התרחשות: ניר עוז, מסיבת הנובה, אופקים וצומת מעון. הגיבורים, בהתאמה לנוסחה הזו, מספקים ייצוג נוח ותקין פוליטית של החברה הישראלית לגוניה: קיבוצניקים, מזרחים, ערבים.
וזו גם הבעיה הגדולה עם "אור ראשון", לא כיצירה טלוויזיונית - אלא כתופעה. קשה לבוא ליוצרים בטענות: היא מתוסרטת בקפידה, מבוימת ברגישות ובאיפוק מרשימים, ומותחת לכל אורכה. היא מכניסה את אירועי הבוקר הכאוטי והבלתי ניתן להכלה ההוא לארבעה פרקים מהודקים, ולתוך תבנית עלילתית מהוקצעת - כולל קליף־האנגר מותח בסוף כל פרק ואפילו סוף אופטימי. אחרי הפרסומות נגלה: האם המחבלים יגלו את התינוק במחבוא?
יש ברשתות בימים האחרונים ביקורת על התזמון של הסדרה, ועולה טענה שזה מוקדם מדי, טריגרי מדי, לייצר "אירוע טלוויזיוני" מטראומה שטרם הסתיימה. הסכנה הגדולה יותר היא שבסוף נזכור את הטבח והמלחמה לפי נוסחה עלילתית של סרט אסונות הוליוודי.
הגענו לשלב שבו הזוועות עוברות התאמה אסתטית בדרך להפוך למוצר צריכה טלוויזיוני נגיש, מרגש, וכמובן - מטלטל. עובדה - האחות הגדולה של "אור ראשון", הסדרה "שחר אדום" ב־yes, פותחת עונה שנייה. לאור ההצלחה: טבח אחד, שתי עונות. וזה עוד לפני שעצרנו לחשוב על הסלבריטיזציה הזוחלת של 7 באוקטובר: לא רק שחממות התקשורת מצמיחות מתוך המלחמה גיבורים־ידוענים, מעכשיו אפשר להמר איזה כוכב נוצץ יגלם איזה שורד, איזה שוטרת, איזה לוחם.
אבל ל"אור ראשון" יש קלף שמנצח את המסחור והקלישאות, והוא היותה סדרה הומאנית ואוהבת אדם. יותר משהיא משחזרת באופן "מטלטל" את רגעי האימה והעוז, היא עוסקת בגילויים של חסד אנושי וחמלה ברגעים בלתי־אנושיים.
בכל הכבוד לשחזורים המושקעים של המתקפה, המנוסה והקרבות, הסדרה הזו זורחת דווקא בסצנות הקטנות, הקאמריות והאינטימיות. ברגעים שהיא בודקת איך אנשים פשוטים באמצע הדרך היו שם אחד למען השני. כשהיא מזכירה לנו שבחושך של הרוע הכי אכזרי ובאפילת ההפקרה הכי מייאשת נדלק אור גדול של אנושיות. זו התזכורת שהישראלים זקוקים לה עכשיו יותר מכל. ועוד פעם אחת: שרה וינו־אלעד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו