היה היה דיונון גדול וממולח במטבח של הדוב. והדיונון היה טעים ומעורר חושים - מעדן גורמה עם נגיעות דג מלוח ומוסר, המון מרירות חריפה בניחוח אסיאתי חזק. אבל כמה אפשר לאכול אותו דבר ולומר יאמי? בשלב מסוים, הרי נרגיש שאנחנו משקרים לעצמנו ושיש עוד הרבה דגים בים, אז למה שנמשיך להתלהב מ"משחק הדיונון" או מ"הדוב"?
ביום שישי באה אל סופה "משחק הדיונון" אחרי שלוש עונות - שתיים מהן מיותרות למדי. היא נכתבה כסיפור של עונה אחת, אשר חיברה את המרדף אחר הכסף עם משחקי ילדים על חיים ומוות. מתחת לאלימות המוחצנת הבליטה הסדרה הקוריאנית מסר ממוקד וביקורתי על הגרידיות האנושית.
"הדיונון" הפכה לסדרה הכי מצליחה של נטפליקס אי פעם, מה שחייב את היוצר לחרטט לה עלילת המשך, שהתפצלה על גבי שתי עונות. המיחזור היה בעוכריה של עונת הסיום. גם הפעם היא דחפה דמויות לקצה, נתנה להן משחקי מחבואים וקפיצה על חבל - אבל לא חידשה דבר.
מה נאמר על סדרה שהצליחה הודות לכך שביקרה את תאוות הבצע של החברה הקפיטליסטית, ואז בגדה בעצמה והמשיכה לייצר עונות מיותרות? כשנכנסה לתחרות הקטלנית גם תינוקת בת יום, היה ברור שנגמרו ליוצרים כל הרעיונות - והסדרה התנפצה מייד אל שובר הגלים שלמרגלות אי המשחקים.
אותו דבר קרה ל"הדוב", סדרת הגורמה של דיסני+ על מסעדת שף משיקגו ועל עובדיה המתוסבכים, ששבה בסופ"ש לעונתה הרביעית. מלצר, אפשר להחזיר את המנה? היא לא טעימה לי יותר.
"הדוב" אמנם זכתה באמי ובגלובוס הזהב, ואם היו כוכבי מישלן לסדרות - היא בטוח היתה לוקחת גם. אולם מה שנחשב ערב לחך בשתי העונות הראשונות, הפך לשקשוקת רגשות. ושוב קיבלנו ממנה עוד עונה על אנשים שבורים שמחפשים תיקון במסעדה שבורה.
ארבע עונות תיזזה "הדוב" על הספקטרום שבין אינטנס, ייסורים, סיגריות ודיכאון לבין אושר, צבעים ואוכל מגרה. והדיאלוגים, אוי הדיאלוגים. לפעמים מרגשים וסוחטים ת'נפש ולעיתים חלולים כמו חור שחור. האמת, המוזיקה היתה האלמנט הכי מוצלח העונה - אבל בשביל זה יש ספוטיפיי.
למה למחזר טלוויזיה טובה בגלל תאוות בצע? מדוע אי אפשר לתת לסדרות למות בכבוד? העיקר לסחוט את המיץ מכל הצלחה מסחרית. ארבע, שש, עשר עונות - רק תביאו. ככה זה בקפיטליזם. אם הקהל ממשיך לצרוך - ניתן להמשיך לנצח. זה מזכיר לי, "דקסטר" חוזרת בחודש הבא לעונה המאתיים שלה.
בסבנטיז שלטה בארה"ב סדרה סופר־פופולרית, "ימים מאושרים". היו לה קהל נאמן ורייטינג בשמיים, אבל ככל שהתארכה - כך איבדה את עצמה. סצנה מופרכת מהעונה השישית, שבמהלכה אותגרה דמותו של פונזי (הנרי וינקלר) לגלוש מעל כריש אימתני - סימלה הידרדרות בלתי נמנעת של סדרה שממשיכה וממשיכה עד שאפילו צופיה הנאמנים ביותר מתייאשים ממנה.
מאז, עוד ועוד סדרות "קפצו את הכריש" והחריבו את המותג שלהן מרוב עונות מיותרות. בסוף הכסף תמיד מביס את האמנות. הכסף מעוור. אם "משחק הדיונון" היתה מקשיבה לעצמה בעונה הראשונה - היא היתה יכולה לחסוך מאיתנו את הפדיחה הזאת.
משחק הדיונון - עונה 3 (ואחרונה) | נטפליקס
הדוב - עונה 4 (והלוואי שתהיה האחרונה) | דיסני+