הילדה חולה, הטלוויזיה בחופשת מחלה – וככה גיליתי מי זו "לירוני"

הורים סוחבים בחייהם שק של פחדים וחרדות הקשורים ברובם לילדים שלהם. ועדיין, את הכל מנצחת הבהלה המוחלטת שמורגשת כשעל מסך הסלולרי מהבהבת במפתיע שיחה נכנסת עם מספר הטלפון של בית הספר או הגן, בעיצומו של יום לימודים שגרתי למדי. לא משנה מה יאמרו מהעבר השני של הקו - תמיד זה יהרוס את היום.

אתמול היה לי עוד יום כזה. מוקדם על הבוקר התקשרה הגננת: "הילדה שלכם אולי חולה". מה יש לה? אולי מחלה, אולי פצעונים מסתוריים על הבטן. ההוראה היתה: קחו אותה הביתה ותחזרו רק אחרי שרופא יחתום שהיא בסדר ורשאית לחזור למסגרת שאתם משלמים עליה בוכטה של כסף (כי מפלגות חרדיות עשו שרירים עם חוק המעונות, הסבסוד התעכב ומה זה כבר עוד 2,000 שקל בחודש למשק בית ממעמד הביניים). אבל רגע, אם הילדה בת השנה אולי חולה - מה יהיה עם יום העבודה של אבא שלה? מה עם התוכניות שהיו לי? מה עם תוכניות הטלוויזיה שהייתי אמור לצפות בהן כדי לכתוב את הטקסט הזה? הכל הלך פייפן.

לאחרונה היו הרבה ימים כאלה. המערכת החיסונית של הקטנטונת חדירה כמו גבולות המדינה. היא חוטפת הכל מהכל. ככה זה בשנה הראשונה במעון - היא יותר בבית מאשר בחזקת הגננות. וכשהיא בבית, סול אמנם עדיין לא יודעת לדבר, אבל היא כן יודעת להביא לנו את שלט הטלוויזיה כשהיא מעוניינת לצפות במשהו. היא מתה על פתיחים של מהדורות חדשות, אבל לא בגלל הכותרות, אלא בשל האלמנט המוזיקלי. היא מאוד אוהבת מוזיקה, וזה אומר שרוב העניין שלה בשידורי הטלוויזיה מתרכז בערוצי קטנטנים, כמו "ילדותי" או "הופ! ילדות ישראלית", שמקרינים קליפים ברצף אינסופי.

וככה אני מוצא את עצמי במצבים רציניים מזמזם לעצמי שירי ילדים שנדבקו לי למוח. ככה גם גיליתי את דבר קיומם של כוכבי ילדים למיניהם, כאלה מהסוג שאפילו אמא שלהם לא מכירה. הרי מה צריך אדם כדי לחשוב שהוא יובל המבולבל הבא? תלבושת צבעונית מוגזמת, דיבור אינפנטילי ויכולת חריזה של ראפר עם דיסלקציה.

כולם נמצאים בערוצי הפעוטות - אריק איינשטיין, גילה אלמגור, יב"ז בצעירותה או ציפי שביט בבגרותה. מיכל צפיר או מיכל הקטנה. שלל דמויות מוזרות וזייפניות, ואפילו לירון רביבו - שבפעם האחרונה שנתקלתי בה על המסך היא לבשה בגד ים ב"הישרדות", ופתאום היא לבושה בשמלה צהובה עם לבבות ומזמרת לילדים בקופצניות את "איפה העוגה". היום קוראים לה "לירוני", וואנאבי כוכבת ילדים. בחייאת, אם משדרים בערוצים האלה שירים שנכתבו על ידי נעם חורב - כנראה כולם יכולים להשתלב שם.

ומכל השפע הנ"ל, היא הכי אוהבת לרקוד לצלילי שירים מ"פרפר נחמד" בגרסה המחודשת של החינוכית. "את יודעת ששלמה קרעי רוצה לסגור לך את 'פרפר נחמד'?", שאלתי, והיא לא הגיבה. בכל זאת, ילדה בת שנה, מה היא יודעת.

"אבא צריך לכתוב טקסט לעיתון, זאת העבודה שלי", אמרתי לה אחרי שהרופא אבחן וירוס שמצריך מנוחה של יומיים בבית. חזרנו הביתה מבואסים ומותשים. הדלקתי טלוויזיה, הפעם על ערוץ של מבוגרים. דיברו שם רק על בן גביר, והילדה בכתה וקיטרה ורצתה רק על הידיים. אז הבנתי שכל הכאוס שמראים בחדשות הוא כלום לעומת הכאוס אצלי בבית. ככה זה עם ילדים, נותנים פרופורציות לחיים.