אנחנו לא צריכים עוד סרט על הביטלס, בטח לא אחד בינוני כמו זה

הנה עולה השמש, שוב, וכמו שזריחה לא מפתיעה כבר אף אחד - כך גם דוקו חדש על הביטלס. מה שמחייב אותנו לשאול: למה צריך עוד סרט על החיפושיות? לא הספיקו לנו 70 אלף הסרטים הקודמים, התוכניות, הפודקאסטים, הספרים, ההרצאות והשירים? נראה שלא.

כאמור, בדיסני+ עלה בסופ"ש הדוקו "ביטלס 64'", שמסתכל על הלהקה הבריטית מזווית מאוד ספציפית. הוא מחזיר אותנו ל־1964, שלושה חודשים לאחר רצח קנדי, כשהביטלס נחתו לראשונה על אדמת ארה"ב וכבשו אותה בבת־אחת. הם גרמו לנערות לצווח, לנערים לגדל שיער, ולמבוגרים לרטון על דרדור הנוער לתרבות רעה. בדיעבד, אומרים שהביטלמאניה האיצה שינויים בתפיסת העולם אצל צעירים אמריקנים.

הואיל וכך, כדאי לציין כי באותן שנים טרפדו בעלי אינטרסים ואנשי חינוך את הגעת "חיפושיות הקצב" להופעה בישראל. לעולם לא נדע מה היה קורה אילו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו היו משחזרים אותה ביטלמאניה גם בארץ הקודש, ואיך ביקור שכזה היה משפיע על דור הסיקסטיז המקומי, רגע לפני שנבלע בשתי מלחמות ששינו את פני המדינה לנצח.

כי בארה"ב - שהיתה אומה באבל על מות מנהיג נערץ - ההשפעות שלהם ניכרות עד היום בתרבות ובחברה. זה מה שמנסה הדוקו החדש להוכיח דרך שחזור המסע ההיסטורי ושימוש מופרז בחומרי ארכיון.

את הסרט הפיק מרטין סקורסזה (שמבליח על המסך לזמן קצר, בראיון עם רינגו), מה שמקפיץ את הציפיות. אבל 60 שנה מדברים על הביטלס, וגם כשמביאים חומרים חדשים - נדיר שהם יחדשו משהו. ולכן, הדוקו נדמה לפעמים כמו תקליט סדוק שמתעקשים להשמיע אותו שוב ושוב. הביטלס היו תופעה יוצאת דופן. הם היו כאלה בגלל המוזיקה שיצרו, ולא בגלל דוקואים שמסבירים מדוע היו כה מופלאים. אז למה צריך עוד סרט על הביטלס? לא צריך. בטח לא אחד בינוני כמו "ביטלס 64'".