רואים ובוכים: סיכום חודש שכמוהו לא היה על המסך, וספק אם יהיה אי־פעם

במלאת 30 יום לשבת השחורה, ציינו הערב (שלישי) ערוצי הטלוויזיה את החזרה לרגעים הראשונים של האירוע שישנה את החיים של כולנו לעד. הנה כמה מהאירועים הטלוויזיוניים העוצמתיים שליוו אותנו מאז:

• במהלך השעות הראשונות של הסיוט עולים דני קושמרו, תמיר סטיינמן, אור הלר ואלמוג בוקר לדיווחים על מטחים שהופכים לאירוע טלוויזיוני שלא היה כמותו בישראל: תושבים שעולים לשידור או שמסמסים מתוך ממ"דים וזועקים בלחש להצלה, כשמחבלים נמצאים אצלם בבית מעבר לדלת. אל חלקם כבר לא היה אפשר לחזור.
• בזמן שההנהגה בישראל בטראומה מובנת, מופיע על המסך הנשיא ג'ו ביידן ועובר מסטטוס של ידידנו הטוב ביותר לסבא שאנחנו בדיוק צריכים, ומעבר לזה - נכנס ללבבות הציבור הישראלי בנאום ה"!DON'T", ברגע טלוויזיוני שלאחריו כולנו הרגשנו שאנחנו לא לבד.

• רחל מאופקים, הסבתא החיננית, נחלצת מציפורני המחבלים שפרצו אליה הביתה, ושורדת כדי לספר איך היתלה בהם ולהפוך לדמות שהעלתה על פנינו את החיוך הראשון בימים הראשונים של הגיהינום.
• "ארץ נהדרת" מעיזה באומץ לשדר פרק של "ארץ נלחמת", עם מערכון באנגלית שלועג לתקשורת הזרה הצבועה והאנטישמית - אייטם שמשותף ברחבי העולם, ושהופך לפיסת הסברה שמדינת ישראל לא הצליחה לייצר בכל ימי המלחמה.
• מסיבת העיתונאים המאולתרת של יוכבד ליפשיץ באיכילוב, אחרי ששוחררה משבי חמאס, נערכת בימים שבהם עוד חשבנו שנזכה בתוך כמה ימים לראות עוד חטופים, וש"הם נתנו לי תרופות, גבינה ומלפפונים" יהיה נזק הסברתי ברחבי העולם.

• צביקה מור, שבנו נחטף לעזה, נושא מונולוג מטלטל בפאנל "הפטריוטים": "אם אני צריך לבחור בין אהבת הבן שלי לבין אהבת האומה, אני בוחר באהבת האומה. אנחנו נקראים לדגל, ואם צריך להקריב את הקורבן - נקריב את הקורבן".
• במהלך שידור בכאן 11, אילה חסון מתבשרת מהקונטרול ששוחררה חיילת חטופה, וכשמתברר שמדובר באורי מגידיש היא פורצת בזעקות אושר, בכי ומה שביניהם, ומודיעה בהתרגשות לאם שהתראיינה אצלה לפני כן: "מגי מגידיש, הבת שלך שוחררה".

• משודר פרק עוצמתי של "עובדה", שבו אילנה דיין מראיינת אישה יוצאת דופן - גלית, אמא של רס"ן אריאל בן משה שנפל בקרב ברעים, שכל משפט שלה מכניס חרבות ברזל ללבבות הצופים - מההכרזה כי בנה המועדף הוא זה שנפל ועד המשפט "חייל לוקח את הסיכון שהוא ייפול. יש לי את כל החיים להתאבל. עכשיו צריך לנצח".
• כל הופעה של הפרשןאליהו יוסיאןהופכת לאירוע מדביק מסך. כן, גם בגלל המבטא, אבל בעיקר כי הוא מספר לנו שלכל שבת שחורה יש מוצאי שבת, שבהם אנחנו, "אוכלי הסושי", היינו צריכים להוריד 50 אלף עזתים רק כדי לצאת פיפטי־פיפטי.

לסיכום, עברנו חודש שכמוהו לא היה על המסך הגדול, וספק אם יהיה אי־פעם. וזה עוד בלי כל סרטוני הזוועה שנשארו אצל כולנו על המסך הקטן.

גילוי נאות: הכותב משמש לעיתים פאנליסט בערוץ 14 ובכאן 11