השכול דפק למדינת ישראל בדלת ונכנס בלי הזמנה. פתאום הוא בכל מקום. כל כך הרבה קורבנות עד שנדמה כי כל אחד מכיר אדם כלשהו שקיפח את חייו, או לפחות מכיר מישהו שמכיר מישהו שנרצח. אם לא באופן אישי, אז מכירים מהטלוויזיה.
העיסוק בשכול תופס כיום נפח אבסולוטי משידורי המלחמה. על הכיסא החם באולפנים מתיישבים בזה אחר זה בני משפחות שכולות, שמשתפים בסיפורם האישי ומנציחים את יקיריהם דרך המסך כדי שנזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר. זה טרגי ועצוב, אך המוות הוא החיים שלנו עכשיו.
בשבת בלילה חזר גיא זו־ארץ לערוץ 13 - שלושה שבועות לאחר שאיבד את אחיינו עילי בטבח של 7 באוקטובר. זו־ארץ לא הצליח לדבר כששותפתו להגשה לירון ויצמן רצתה לשמוע ממנו הספד לאחיינו. הוא אמר מילה, השתנק, השתתק, וביקש לעבור נושא.
כעבור שעה, כשהשניים אירחו צעירה שאיבדה את אביה ושאחותה עדיין נעדרת, הוא תפס אומץ והקריא לה טקסט שכתב אחיינו. קולו נשבר שוב ושוב כשקרא את המילים מתוך דף נייר: "אני מזכיר לעצמי שאני רק אורח על הכדור הזה, שכל יום פה הוא מתנה ושהתקופה הכי טובה עדיין לא היתה". וככה, רגע לפני יציאה לפרסומות, הצליח זו־ארץ לרגש, לעודד ולכבד בשידור חי את אחיינו האהוב.
כל אחד מתאבל איך שהוא רוצה. אתמול בצהריים, לדוגמה, נקלעה עיתונאית חדשות 13 חן זנדר, שאחותה נועה נרצחה במסיבה ברעים, לוויכוח על זכותה להשמיע קול במיוחד בנסיבות הללו. "אני רוצה לבקר את ראש הממשלה", היא צעקה באולפן של אמנון לוי וחיפשה אשמים: "אני רוצה לשאול שאלות, אני מדברת מדם ליבי". עוזי דיין, שישב מולה בפאנל, התעמת איתה כי חשב שזה לא הזמן לכך, וענה בחוסר רגישות: "תגמרי לצעוק... כולם דיברו מדם ליבם, אבל כדאי גם לדבר מהראש".
הבעיה היא שמרוב שכול יצאנו מפרופורציות. הרגש מתקהה והמוות נהיה כלי ביד היוצר. וכשהיוצרים עובדים בטלוויזיה מסחרית, אז גם השכול מתחיל להתמסחר. כשאופירה אסייג ומעיין אדם הנחו את תוכנית הלילה של קשת, היה שקוף שהמטרה המרכזית היא לגרום לאדם לבכות בלייב על מותה של אחותה מפל.
אז הן החזיקו זו לזו את היד, פשוטו כמשמעו, וקפצו לתהום כמו תלמה ולואיז. אחרי ניסיון מוקדם בפתיחת התוכנית, "הפתיעה" אסייג את אדם והכינה לה בהמשך מארב דמעות אימתני. "אספנו כמה מהרגעים האחרונים של מפל", אמרה לה, ואדם בתגובה הזהירה את אמא שלה להתרחק מהמסך, ובצדק.
הסרטון שהוקרן לא היה מושקע, בטח לא כזה שנותן כבוד למת. זו היתה הדבקה של סרטון שבו מעיין הפתיעה את אחותה בבית מלון ואז תיעוד השיחה האחרונה של מפל, שבה עדכנה את אביה כי איננה במקום בטוח ואמרה את ה"ביי" האחרון בחייה.
הבמאי נתן חלון קטן בתחתית המסך, כדי שנראה את תגובתה של אדם צופה באחותה המתה ודומעת בבכי מאופק. זו היתה מסחטת דמעות תעשייתית, או במילים פחות מכובסות: ניצול של שכול למען הרייטינג. אבל למעיין אדם לא היה זמן להתפרק, כי מייד נכנס לאולפן השוטר שהחזיר לה טבעת שענדה אחותה המנוחה, ואיזו התרגשות. בית חרושת לטלוויזיה מסחרית ע"ש קשת.
אנחנו ביום ה־24 של המלחמה, וכדאי שנתחיל לעכל את השגרה החדשה שלנו. גם מלחמה וגם שכול - סופם הוא להתמסחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו