עושים שכונה

זה לא הם, זה אני. הם בסדר, זה אני שמפספס משהו. בטוח שיש כאן משהו שאני לא רואה, לא מבין. גם אם בכל שבוע אני פוקד את מגרשי הספורט השונים, עדיין נראה שאני חי בגלקסיה אחרת. כי באמת שאני לא מוצא הסבר אחר ל"יציע העיתונות". לא רק שהיא שורדת - אחרי שנה־שנתיים שהיתה תחושה שחלאס, המוצר הבעייתי ואפילו מסוכן הזה מאחורינו - אלא ש"יציע העיתונות" השתלטה על כל ערוץ הספורט. זו חזות הכל, וכדאי שאשלים עם זה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

את הונה ומסוכנותה רכשה "יציע העיתונות" בדציבלים שלה. ניגודי האינטרסים, הבעיות האתיות והדיון השטחי נכנסו לקרקע הנוחה הזאת עם הזמן, וכך הפכה תוכנית הלילה של ערוץ הספורט לסמן הניצי של תרבות הספורט בישראל. אם פעם אהבו לתאר את הרחוב הספורטיבי כאוסף פרלמנטים בתחנות טוטו ובמרכזים מסחריים ברחבי הארץ, אז את הליין־אפ של אותן שיחות הם קיבלו לילה קודם, ללא פילטרים - כמו בשכונה.

אז בערוץ הספורט חשבו והבינו שעם כל הכבוד לרוח ליגת האלופות ששרתה שם שנים, הם לא ייתנו ל־one ולאחרים לעשות את מה שעשו להם בזירת האינטרנט. יש להם פנינה במרכז הביצה, זאת בכל מקרה השפה שבה מדברים כאן, וחבל לנסות להמציא שפה חדשה. זה עובד, מדברים על זה, מרגישים את זה. אם לקחת מונח מעולם הפרסום, "זה מגיב".

ההרחבה של "יציע העיתונות", שמשודרת לעיתים ארבע וחמש פעמים בשבוע, מבהירה שזה מה שרוצים בערוץ הספורט לשדר גם לתת־מודע שלנו. "אנחנו זה זה. תתמודדו". לזכותם ייאמר שעם ההחלטה לתת כוח לתוכנית, הבינו שם את הצורך בגיוון, וכך מספר דו־ספרתי של פאנליסטים מתחלפים, כתבים ופרשנים מגיע לאייטם אחד (בשבת היו אלה רם גלבוע פרשן האיגרוף, עידו גור בכדורסל ואבי מלר בכדורגל האירופי), ובאולפן יושבים כדרך קבע חמישה פאנליסטים ומנחה. אם אתה רוצה להתקדם ולהתרומם בערוץ הספורט, כדאי שתמצא את דרכך לאולפן של רסקין או איינשטיין, ודיר בלאק שלא תתבלט.

ואם יש משהו בולט במיוחד בפתיחת האולפן של "יציע העיתונות", זהו הורדת הדציבלים. עצם זה שקופמן וברקוביץ' מחוץ לפאנל, כבר מרגיע משמעותית את רמת הצרחות באולפן, ולפעמים אנשים אשכרה מצליחים להשלים משפט ולהוריד את האנטי המובנה על התוכנית. תוסיפו לזה את העובדה שבארץ אין מס על מילים, אפשר להגיד הכל ואיש לא יעמת אותך עם הדברים, גם אם דיברת שטויות, ותקבלו את הרחוב הספורטיבי שמקבל ייצוג על שלל גווניו.

בשבת ישבו באולפן של מאיר איינשטיין בסיכום מחזור ליגת העל יונתן הללי (בכובע העיתונאי), עומרי אפק (בכובע הכישרון הצעיר שמקדמים בערוץ), שלמה שרף (בכובע שלמה שרף), אפי בירנבוים (כדורסל והלצות), ואבי נמני (בחרו את הכובע הרצוי לפי האייטם).

אני לא יודע אם יצא להם בכוונה, אבל היה רגוע יחסית. אולי העובדה שעברנו שבוע ספורטיבי באמת מטורף גרמה לכולם להגיע לאולפן מפויסים. בדיון הפתיחה, על ערן זהבי ואלי גוטמן, עלו הטונים, ובהמשך זה דעך בהדרגה. בפאנל על הכדורסל החברים שאלו את אפי בסבלנות שאלות על מכבי תל אביב, בכדורגל האירופי כולם הסכימו על הכל, ובאייטם על 40 שנה לקרב האיגרוף בין מוחמד עלי לג'ורג' פורמן (רעיון נהדר, אגב), אפילו שיעמם לי מעט. ואז, אז הבנתי.