רישיון לעלוב: חנוך דאום שוחט את כל הפרות הקדושות

בתאגיד השידור הציבורי לא חוששים לפרוץ את גבולות הפוליטיקלי קורקט וה"יואו איזה לא נעים" הישראלי. זה התחיל בהושבת אוכלוסיות על כס "סליחה על השאלה" עם רגעי הקרינג' שחשפו כמה אנחנו בורים לגבי מי שלא נמצא בנורמה. זה ממשיך עכשיו עם "טאבו" שלחנוך דאום, סוג של "סליחה על הפאנץ'" אם תרצו, ולפי הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת - אתם בהחלט תרצו.

כולנו זוכרים את "על הגריל" ("ROAST") האמריקנית, הניסיון הטלוויזיוני האחרון להביא לפריים טיים הישראלי משדר שיורק בפרצוף של הפוליטיקלי קורקט. אחרי תוכנית אחת וזעקות שבר, אופסן הפורמט, כמה סמלי, בבוידעם. מאז מצב ה"יש דברים שעליהם לא צוחקים בטלוויזיה" רק החמיר, ו"טאבו" נולדה כדי להתמודד עם זה.

הסדרה הישראלית מבוססת על פורמט בלגי שהעלה על הגריל מגזרים שהכי אסור לצחוק עליהם. בכל פרק דאום יוצא לחופשה עם ארבעה אנשים שהשיח הישראלי מגדיר את ההומור עליהם כ"בגדר טאבו": שמנים, חולים סופניים, אלמנים ואלמנות, יוצאי אתיופיה, נכים ובעלי מוגבלויות פיזיות. במשך 45 דקות (ארוכות מדי) הוא מפרק כל סוגיה למפגש חברתי שבו הוא שובר את הקרח באמצעות הגישה הבלתי אמצעית, שיחת רוני קובן בגובה העיניים - וערב סטנדאפ סביב הנושא, כשכוכבי הטאבו יושבים בשורה הראשונה.

בפרק ששודר אמש, הטאבו שנפרץ היה "הומור שמנים". כבר אחרי פתיח קצר שבו הורדה מלגזה אל ארבעת המשתתפים משטח של עשרות מגשי פיצה וארטילריית פאנצ'ים אל מתחת לחגורה - אפשר להגיע לשתי מסקנות: חנוך דאום הגיע כדי לשחוט את הפרות הקדושות (סליחה על זה), והוא הישראלי היחיד שיכול לעבור את זה בשלום. נסו לדמיין כל סוכן שחקנים שמקבל את ההצעה לעלוב באוכלוסיות הללו, תריצו בראש את כל הקומיקאים שאתם מכירים - ולא תמצאו אחד שהיה מוכן לסכן את הקריירה ואת חלטורות ועדי העובדים שלו.

עוד ב"המתנחל" ראינו שמדובר בחיה מוזרה שבאמצעות הפרעת קשב מתעתעת מצליח לרדת על כל קורבן ולצאת בשלום מכל סביבה לא קלה שהוא נזרק אליה. הפעם הוא מביא גם פאנצ'ים לא רעים בכלל. והכי חשוב - מצליח ללמד אותנו לקבל גם את הקורבן.