מתי בפעם הראשונה נשבר לך הלב?
"זה היה עוד כשהייתי בארון, ונשבר לי הלב. יצאתי מהארון בעקבות זה, כשסיפרתי לאחותי הגדולה מה עובר עלי. בעצם יצאתי פעמיים מהארון. בגיל 18 מול אחותי, ובגיל 24 כשיצא 'שבאבניקים', ושם היתה היציאה הפומבית שלי מהארון. אני לא מפחד שזה ימנע ממני תפקידים או יתייג אותי, הרי אנחנו לא חיים כמו לפני 20 שנה. רוב התפקידים שקיבלתי הם של סטרייטים, ואני לא מרגיש שיש לי אופציה אחרת. זה שאני הומו לא מגדיר את כל מי שאני".
מתי בפעם האחרונה דאגת מאוד?
"אני דאגן, אני דואג כל הזמן. אני דואג מזה שאני דואג. הייתי רוצה פחות לדאוג ביומיום ואני עובד על זה, זה שילוב של פולניות וניסיון חיים שעשו אותי דרוך וערני. אני דואג מה אוכלים לארוחת ערב וגם לגבי העבודה, ואם מישהו לא עונה לי, יש לי תסריטים יצירתיים בראש, וספקולציות שהמוח שלי מפתח. אני טוב בלכתוב סרטי אימה על החיים שלי. לאחרונה אני מרגיש שיש מגמת שיפור, אז זה כנראה משתפר עם הגיל".
מתי בפעם האחרונה התפללת?
"תמיד שואלים ואז מתאכזבים שגם אחרי שש שנים של 'שבאבניקים' אני לא חוזר בתשובה, אבל כשהשעה בשעון 10:10 אני מבקש משאלה, זה הרגל שלי. אני מבקש בדרך כלל עוד תפקיד או תפקיד מעניין יותר, זה באזור הזה. אין לי טייפ־קאסט שאני רוצה לעשות, גיליתי שאני יכול לעשות גם וגם וגם. אני מתחיל לבדוק את היכולת להיות זיקית ולהחליף את עורי בכל תפקיד".
מתי בפעם האחרונה זכית בפרס?
"לפני שנה, בפסטיבל הקולנוע בירושלים, זכיתי בפרס ע"ש ענת פרחי לשחקן הטוב ביותר על הסרט 'השחיין' של אדם קלדרון. זה הפרס הראשון הרציני שזכיתי בו, וזה היה מרגש ומפתיע. יש בי עוד את ההשתאות התמימה הזו שחבר שופטים, שראה כל כך הרבה סרטים, בחר בי, ויש בי אלמנט של הפתעה ילדית כשזה קורה. המקצוע הזה דורש ממך לפתח 'סנטר' חזק, וקיבלתי אותו".
מתי בפעם האחרונה חשבת על אמא?
"בשנה האחרונה יוצא לי לעסוק בה הרבה, 17 שנים אחרי שהיא נפטרה. זה הגיוני, כי אני מקים משפחה חדשה משל עצמי ויש ילדים סביבי, ואני מבין שאני אהיה אבא בשנים הקרובות. מאז שהיא נפטרה היא לא היתה כל כך בראש שלי. אני רוצה יותר לדבר איתה ואני רוצה יותר לדבר עם אנשים סביבי עליה, לדבר עליה בצורה נוסטלגית.
"הייתי בניו יורק בפברואר לראשונה בחיי ושחזרתי תמונה שלה, שבה היא הצטלמה על מדרגות ניו־יורקיות במנהטן, לבושה במעיל עור. הצטלמתי במעיל עור ועשיתי אחד לאחד מה שהיא עשתה, ואני גם בגיל שבו היא היתה בצילום, 29. השחזור הזה היה משהו אמנותי, וזה נעים.
"השאלה הכי נפוצה ששואלים אותי היא אם אני כועס עליה, והיום אני כועס. הרבה שנים אמרתי לא, ובשנה האחרונה אני לא כועס כעס מוחלט, אבל אני כן מבין שהמעשה שהיא עשתה, התאבדות, הוא אלים כלפי ילד. הורה לא אמור לעשות אותו כלפי הילד שלו, זה אולי ברור מאליו ולא הבנתי את זה. תמיד החזקתי בנרטיב שהיא היתה מאוד חולה והשליטה שלה על חייה נלקחה ממנה, אבל בשנים האחרונות אני כן מסוגל להגיד שאני לא הייתי צריך לחוות כזה דבר מההורה שלי, וזה מתוך הסתכלות עלי כהורה עתידי".
מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?
"עכשיו אני מסתובב עם שפם שטיפחתי ואני גאה בו. ב'המטרה: מינכן' הייתי עם שיער מחומצן. ארבעה חודשים שרפו לי את השיער עבור התפקיד, זה היה מאוד תובעני, ועכשיו כשאני רואה את הסדרה אני שמח. אני כל הזמן משנה לוק. כשאני לא צריך לסדרה אני משנה לוק בשביל עצמי, וזה די בקבוע.
"בגיל ההתבגרות הפכתי מילד שמן בכיתה ח' לילד רזה. פתאום גבהתי, וכל הרוחב עבר למעלה ומאז הכל התחלף. אני רזה שמנסה לעלות במשקל, וזה לפעמים מתסכל באותה מידה - בעולם ההומואי זה מתסכל כי יש מודל של גבר שרירי, וכשאומרים לגייז שהם רזו זה עלבון, כי הם כל היום במכון.
"הייתי ילד מאוד לא מקובל עד כיתה ח' או ט'. אני לא יודע אם זה בגלל המראה, אבל היה לי מאוד קשה חברתית בתור ילד. היתה בריונות, ואחר כך הייתי עם החנון של הכיתה בספסל האחורי. אחרי זה דברים השתנו, הייתי מהמגניבים, אבל לא הייתי מלך הכיתה או עם מלכת הכיתה".
מתי בפעם האחרונה קיבלת עצה טובה?
"החודש. היתה לי פנטזיה לטוס מהרגע להרגע, והגשמתי את זה. הציעו לי כרטיס בזול לברלין, להצטרף לחבר שטס לשם מעכשיו לעכשיו, וגיליתי ששרירי הספונטניות שלי קשיחים.
"ברלין היא העיר השנייה שלי. החבר הכי טוב שלי, כמו אח שלי, גר שם, ובברלין גיליתי שיש לי יכולת לאסוף סביבי אנשים חדשים וטובים מכל מיני תרבויות. הרגשתי שיש בי אור שאוסף אנשים סביבי, וזו תחושה טובה ומעצימה. העצה הזו זכורה לי כמו עצה מאמא שלי, שאמרה לי שהמתנה הכי טובה היא חוויה, שחוויות נשארות איתנו לתמיד לעומת חפצים שמתכלים ומוחלפים, וברור שזו עצה טובה לטוס. תמיד תבחר בטיול, במסע ובדרך".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"כעס זה רגש שאני חוקר עם עצמי. עם השנים הבנתי שדווקא לרגשות כמו עצב וכעס קשה לנו להגיע, כי חרדה ולחץ אלו ברירות המחדל שלנו, הם המכסה שמגן על באר עמוקה ואפלה. אני באופן אישי פחדתי מהבאר הזו, והרווחתי את העצב ואת היכולת לבכות, וגם את הכעס שהגיע לחיי. אני מרשה לעצמי להיות כועס יותר מבעבר, ואני חושב שגם בהסתכלות על סיפור החיים שלי ועל החוויות עברתי, זה בסדר שאני כועס על אנשים שעשו טעויות או על בני משפחה.
"כשהייתי ילד דיברתי על זה עם אחותי, שהיא כמו חברה טובה שלי. יש לי כעס על דברים שקרו לנו. אני כועס היום על אי־צדק ועל דרכים שנוגדות את אמות המוסר שלי.
"גיליתי בשנה האחרונה שאני פחות מכיר את עצמי. אני שואל את עצמי מי אני, איזו ילדות היתה לי ואיך גדלתי. אני כותב ביוגרפיה על כל דמות שאני מגלם: מהיום הראשון שהדמות נולדה ועד לתחילת הסדרה, וחשבתי אם אני יכול לכתוב על עצמי ככה, אם אני באמת מחובר לעצמי ויודע מה אני רוצה. זה היה מבהיל בהתחלה כי אני לא יודע מספיק מי אני ומה אני רוצה, מה הוביל אותי עד לכאן, ומשם עברתי לשלב הבא, שאני צריך להגדיר את עצמי מחדש במסע מסקרן שאני כבר לא נבהל ממנו. אני מוכן לחקור ולפתוח, וזה דווקא מרגש אותי".
מתי בפעם האחרונה יצאת להפגין?
"הייתי במחאה בבלפור. לא גדלתי בבית פוליטי בכלל, סיגלתי לעצמי מודעות פוליטית עם השנים. זה מעורר אותי רגשית ואמוציונלית. אני נוסע לנסיעת עבודה ללוס אנג'לס והייתי אמור לחזור אחרי הבחירות, והקדמתי את החזרה כדי להצביע".
מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה בחו"ל?
"עכשיו. בשנה וחצי האחרונות זה מאוד חזק אצלי. פעם, בשביל להגן על עצמי, הייתי אומר שמספיק לי להצליח פה בארץ, כי הרגשתי שהעולם סגור בשבילי, ופתאום הגיע האודישן ומצאתי את עצמי בהפקה של CBS בגרמניה וקיבלתי הזדמנות בסוכנות בלונדון ובסוכנות בלוס אנג'לס.
"בעולם מחפשים את הזרות, משהו שהוא גם וגם, והמראה שלי מקבל בחו"ל קונטקסט חדש, מתלהבים ממנו. כולם רוצים להיות גל גדות, ואני אשמח להיות גל גדות. עוד לא היה גבר שעשה את זה ועוד לא היה גבר גיי שעשה את זה. אני אוכל לשחק על שני קלפים אם אפרוץ בחו"ל".
מתי בפעם האחרונה עשית סלפי?
"החודש. יש תפיסה שאנחנו דור האינטרנט, אבל לילדי שנות ה־90 זה קצת שיבש הכל, לי זה שיבש. הרשתות מרגישות לי כמו סיטואציה חברתית של תיכון. זה מאוד מוזר לי וקשה לי לייצר תוכן מתוך החיים. האינסטינקט האחרון שיש לי ברגע משמעותי זה להוציא את המצלמה ולצלם.
"אני עושה את זה במאמצים, אבל אני לא מרגיש שזה טבעי. גם כשאני יודע שזאת תמונה שקרית ושזה תמיד שיווקי, אני עדיין כל הזמן בהשוואה מול אידיאל שהוא לא מציאותי, אז עדיף כמה שפחות. מאוד קל להישאב לדפדוף בתוך אינסטגרם, אז כדי להימנע מזה אנחנו הולכים לישון על מצב טיסה. זו עצה שאני מציע גם לקוראים".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת?
"הגעגוע הוא מנת חלקי באיזשהו מובן דווקא בגלל שאני מוצא אותו בכל מיני סיטואציות. אני בוכה כשאני אומר שלום, כי החבר הכי טוב שלי בעולם גר רחוק וגם אחותי, ואני מתגעגע לאמא שלי או לדמות אימהית.
"יש נשים חזקות בחיים שלי - אמו של בן הזוג שלי היא שכנה שלנו ומאוד נוכחת בחיים שלנו, אז אני מרגיש לפעמים שהמקום הזה מסופק, ולפעמים אני מרגיש געגוע אמורפי. זה ריק ותחושת חוסר מסוימת, וזה טוב ליצירה".
עומר פרלמן (29)
שחקן, בזוגיות עם האדריכל רענן שטרן. מתגורר בתל אביב. פרץ ב־2017 בסדרה "שבאבניקים", זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה ב־2017 (הצגת הילדים "דודה לאה מאת שומיש"), שיחק ב"מיקה שלי" בתיאטרון הבימה. שיחק בסדרות "שעת נעילה" ו"מנאייכ", וכיום משחק ב"המטרה: מינכן", המשודרת בימי שלישי ב־HOT HBO, ב־HOT VOD וב־Next TV.