הקאמבק של "רוזאן": תחייתו המבורכת של הסיטקום

אפשר להבין אתההצלחה האדירהשל העונה החדשה של "רוזאן", 21 שנה אחרי שהיא עזבה אותנו. אנשים היו מחכים לתכנית שלה בערוץ הראשון, והיא היתה הרבה יותר מלאה ועם פחות - או שמא הרבה פחות - פלסטיק בפנים. הניינטיז הביאו עמם את הפוליטיקלי קורקט ואת המראה הרזה הנכון, וההומור הגס והבוטה הפך לנחלת סדרות אנימציה למיניהן, או נשאר קבור במרתפי הסטנד-אפ. בכלל, תכניות עם אנשים שצוחקים באולפן היו יכולות לעבוד רק עם האימפריות של העשור האחרון של המילניום הקודם, דוגמת "סיינפלד" או "חברים". "רוזאן", על כל מה שהביאה לטלוויזיה, נראתה כמו משהו מיושן. אבל החיים כידוע הם גלגל, ובסוף האופנות חוזרות. לכן לא פלא שכ-20 מיליון צופים בארה"ב צפו בקאמבק הכי גדול של הטלוויזיה האמריקנית בשנים האחרונות.

לצופים בכלל לא היה אכפת שדן (ג'ון גודמן) חזר מהמתים לאחר שנקבר בסוף העונה האחרונה אי שם. ובכלל, זה לא שציר העלילה כל כך חשוב כאן, מה שחשוב הוא שההצלחה של הסדרה לא כל כך מפתיעה לאחר שצופים בשני הפרקים הראשונים שלה.

אמנם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מיהר לקפוץ על העגלה ולצייץ שהרייטינג הגבוה הוא גם בזכותו, ונכון שרוזאן ידועה בתמיכתה בנשיא המכהן, אבל הסדרה מצליחה בצורה אינטליגנטית למדי לסגור את כל הפינות. היא נותנת פתחון פה לקולות שהוליווד דואגת להחריש, ומאזנת עם השמעת הדעות של הצד השני. היא מעלה נושאים כמוזהות מינית לא ברורהעל אף השמרנות שלה, ומזכירה שבזמנו היא היתה פורצת דרך גם בנושאים הללו, כאשר הביאה אל הפריים-טיים האמריקני השמרן של סוף שנות השמונים נושאים כמו מין או גזענות לדוגמה, שנחשבו עדיין לטאבו.

נכון, אי אפשר להתעלם מכך שארצות הברית של אמריקה מאפשרת לעצמה להתאהב שוב במשפחה לבנה שמגדירה את עצמה כ"זבל לבן", בעקבות הלך הרוחות הנוכחי. עם זאת, גם כאשר מפרידים את העניין הפוליטי, אפשר לדבר בפשטות רק על טלוויזיה ולקבוע שהגלגול הנוכחי של רוזאן ומשפחתה הוא הדרך שבה עושים טלוויזיה טובה בשנת 2018, מול קהל חי באולפן.

"רוזאן",‭ yes COMEDY ‬וב-yes VOD ‬