אמש, התקיים מופע הפתיחה החגיגי של פסטיבל מחול כרמיאל. אחד הרקדנים שעלו על הבמה הוא לא אחר מאשר לואיס הר, מי שנחטף מקיבוץ ניר יצחק לעזה יחד עם בני משפחתו וחולץ משם במבצע צבאי אחרי 129 יום. "לרקוד - זה המקום שגורם לי להיות מאושר", הוא אמר, ואף עין לא נשארה יבשה "כל צעד קדימה זה ניצחון. אני נרגש כל כך להיות כאן היום, ויותר מהכל - אני חופשי". הקהל עמד והריע שוב ושוב במופע, בו השתתפו קבוצות של נכי צה"ל, קבוצות ילדים מכל הארץ, להקות המחול המובילות בישראל לצד הזמר דניאל וייס שאיבד את הוריו בטבח הנוראי ב-7 באוקטובר, אברהם טל ואורנה ומשה דץ, והכל תחת ניהולו האמנותי של גדי ביטון ודגנית רום.
הר, שרוקד מגיל 9 ולא הפסיק לחשוב על הריקוד גם בשבי, השתתף אמש במופע "משיב הרוח" שמעביר במחול ותנועה את התהליך שעברנו מאז 7 באוקטובר דרך הטראומה והכאב, במסגרת להקת המחול איה אשכול מעוטף עזה של הכוריאוגרף גיא הררי. תחילה רקד סולו קצר לבד, כשעל המסך תמונתו וסמל החטופים נצצו, ולאחר מילים שנשא נכנסו לבמה שלוש להקות המחול של הררי (להקת המחול הוד השרון, מחולות באר טוביה ולהקתו של לואיס הר) לנאמבר משותף כאשר ברקע התנגן השיר "שקופים" של קרן פלס ורן בוכניק. זמן קצר לאחר מכן כבר התחילו השמועות על עסקה שמתגבשת, וכל המופע הזה נטען במשמעות מצמררת עוד יותר.
"אנחנו מאוד שמחים היום, מהרגע ששמענו שנחתמה העסקה לשחרור החטופים" אומר לואיס הר, שיחד עם זוגתו קלרה לא הפסיק לרגע לפעול למען השבתם, "אני כל כך חיכיתי לזה שתהיה עסקה, והידיעה על זה ממלאת אותי באושר גדול, אבל האמת היא שאני רק מחכה לראות את כולם פה, כי מבחינתי עד שאני לא רואה אותם פה, זה לא סופי, ואנחנו צריכים לשמור את האחוז האחד הזה שאול זה לא קורה כי יש הרבה כאלה שרוצים לשים לזה רגליים. היינו בציפיה הזאת כבר, ואני נמנע מלהתאכזב שוב ושוב, עם כל התקווה וכל האמונה שיש בי אני תמיד שומר את האחוז הזה, כדי לשמור על עצמי. אתמול על הבמה היה לי מדהים, מרגש, ומאוד נהנתי להיות על הבמה, ועכשיו אני רוצה ומחכה לראות את כולם".
"יש לריקוד חשיבות ועזרה בשיקום וביציאה ממצבים קשים"
רגע לפני שעלה על הבמה, עוד לפני שהתבשרנו על חתימה העסקה המיוחלת, שוחחנו עם הר על המשמעות של הריקוד בעיניו, ועל הכח שזה העניק לו גם ברגעים הקשים ביותר. "מחול, בהיותו כלי הבעה של כל קשת הרגשות, הוא האמצעי שלנו לנוע בין הקצוות ובעת הזו, בולטת לנו במיוחד סגולתו של הריקוד ככלי של ריפוי ונחמה אשר מעודד ומטפח חוסן" אמר גדי ביטון, והר הוסיף "התחלתי לרקוד כילד בן 9 בארגנטינה. הייתי בשומר הצעיר ובחגים ובשבתות רקדנו ריקודי עם" הוא נזכר, "הריקוד הראשון שרקדתי היה 'עוד נגיע'. עם השנים הפסקתי לרקוד, לא היתה לי מסגרת , עליתי לארץ, הייתי בצבא, הייתי סטודנט, וכשהגעתי לקיבוץ מגידו התחלתי להיות מרקיד של ריקודי עם ישנים. בכל יום שישי הייתי מארגן ריקודי עם לכולם, גם למתנדבים מחו"ל וגם לצעירים בגרעינים השונים שהיו בקיבוץ. אחרי ריקודי העם היינו עוברים לריקודי סלונים, לשם הצטרפו כל מי שלא ידע ריקודי עם וזו היתה חגיגה עד השעות המאוחרות של הלילה. זה היה כשהיינו צעירים ויפים (צוחק).
עם הזמן התחתנתי, הגיעו ילדים, קצת התרחקתי מהמחול, וכשהגענו לקיבוץ אורים נודע לי שיש להקה באזור אז הצטרפתי ללהקה של גברי לוי, להקת 'שלום', של חבר'ה מאזור הדרום. זה היה באמצע שנות ה80, וכשהלהקה נסגרה עברתי ללהקה של איציק מעיין, בקיבוץ חצרים, אח"כ ללהקת 'אור השמש', ואז ללהקה של שלמה ממן בבאר שבע, ולמעלה מ-10 שנים אני רוקד בלהקה של גיא הררי, 'איה אשכול', של אנשים מהעוטף".
"לגיא יש עוד שתי להקות, ושלוש הלהקות רוקדות ביחד בפסטיבל. על הבמה אני עולה בשם החטופים, וקורא לזה שכולם יחזרו. לפני שנה עשינו ריקוד בפסטיבל נהלל, שבסופו החלפתי את החולצה לחולצה עם הכיתוב להחזיר את החטופים ודברתי כמה מילים וזה היה מאוד מרגש ומשמעותי. יש לריקוד המון חשיבות ועזרה בשיקום וביציאה ממצבים קשים. הרבה פעמים בחיים שלי, כשעברתי בין מצבים קשים, כולל הגרושים שלי, או החלפת עבודות או בעיות עם הילדים, היו כל מני מצבים בהם דווקא הריקוד היה מה שנתן לי את הכוח. הייתי מביא את כל המצב הקשה הזה לרחבה, מתחיל לרקוד ושוכח הכל. נכנס לקצב ויוצא משם חדש לגמרי. תמיד זה הצליח להרגיע אותי. זה נתן לי המון כוחות, וגם תקווה. שדברים מסתדרים".
זה עזר לך גם בשבי?
"בשבי לא יכולתי לרקוד, אבל כן להיזכר בראש בריקודים, וזה מה שעשיתי. הייתי חושב על ריקודים שאני מכיר, על הריקודים של הלהקה, על תנועות, על סיבובים, לא היה לי חשש שלא אחזור משם, וזה היה אחד הדברים שהשלימו לי את התקווה שאני באמת יוצא".
מתי חזרת לרקוד לאחר השחרור מעזה?
"שבועיים אחרי שיצאתי משם חזרתי ללהקה. כאב לי כל הגוף, לא היה קל, אבל קיבלתי הרבה עידוד. בכל פעם שהייתי צריך להתיישב הביאו לי מים, דאגו שארגיש טוב, ואז היו שמים את המוזיקה והייתי קם וקופץ לרקוד. רציתי מיד להשלים את החסר. ואחר כך גם עשיתי ריקוד מיוחד עם שלמה ממן שקיבל פרס ישראל ביחד עם להקה על גלגלים מראשון לציון, עם השיר 'תחזור', וברקע היו תמונות של השבים וזה היה מאוד מרגש ומיוחד. מאז שחזרתי הנושא של החטופים מעסיק את קלרה ואותי כל היום, לא חזרתי לחיים הרגילים שלי ולא אחזור עד שכולם יחזרו. אני מתעסק בהסברה, בחו"ל ובארץ, אני מגיע לאיפה שמבקשים, נותן הרצאות לחיילים, לבתי ספר, זה מה שמעסיק אותנו וזה הדבר הכי חשוב היום. זה הדבר העליון. להחזיר את כולם הביתה. אנחנו מנסים לתת תקווה ותמיכה למשפחות. אסור לאבד תקווה".