"פגעו בה והשפילו אותה": השחקנית האגדית סוגרת מעגל

בידייש, כך אומרים, הכל נשמע טוב יותר. ועכשיו, מי שעושה מהשפה הזאת מטעמים היא לא אחרת מאשר הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי, כלת פרס ישראל ליא קניג. אחרי עשרות שנים שבהן היא מככבת על הבמות בארץ בשפה העברית - כעת היא חוזרת לשורשים, ומעלה מופע יחיד שכולו על טהרת השפה שבה הכל התחיל.

"היידיש תמיד בתוכי. היא היתה, היא נמצאת, וכנראה תמיד תהיה. אל תשכחי שאת הקריירה שלי התחלתי בשפה הזאת, ברומניה. שיחקתי ביידיש, והתחלתי את זה טוב. עובדה שכשבאתי הנה לא הייתי צריכה שום הדרכה מקצועית חוץ מללמוד את השפה.

"אבל מה שקרה עם היידיש פה בארץ זה הכי מכאיב לי, ולעוד הרבה אנשים. פגעו בשפה הזאת, השפילו אותה, והבחירה לא לדבר בה כדי לדבר רק עברית היתה מוטעית. בבית שלי דיברו כמה שפות, ואף שפה לא נפגעה מזה. התוצאה של הבחירה הזאת עצובה מאוד, כי הילדים כיום לא יודעים את השפה של הסבא והסבתא שלהם".

כשעלית לארץ התחלת לשחק קודם כל בעברית, ורק בשלב מאוחר יותר נגעת ביידיש.

"נכון, אמא שלי אמרה לי כשעלינו, צבי בעלי ואני, שאנחנו צריכים קודם כל להוכיח לעצמנו ולחברה בישראל שאנחנו יכולים בעברית. שאני קודם כל צריכה לרכוש את שפת הארץ ולהתחיל לשחק בה, ורק אחר כך נוכל לעשות מה שאנחנו רוצים. וזה בדיוק מה שהיה. אחרי שלוש שנים, כשכבר שיחקתי בעברית וקיבלתי פרסים בתיאטרון העברי, בעלי כתב לנו הצגה ביידיש לשני שחקנים, עבורי ועבורו, והתחלנו לשחק גם בשפה הזאת".

ב־27 באפריל היא תעלה עם "הערב עם ליא קניג" בתיאטרון היידישפיל - "ליא קעניג אויף דער יידישע בינע!", מופע יחיד שיעלה לראשונה בתיאטרון חולון וירוץ בכל הארץ. במופע היא חוזרת לסופרי היידיש ולמשוררי היידיש שעליהם גדלה, וביניהם שלום עליכם, איציק מאנגר - וגם בעלה צבי שטולפר, שכתב לה מערכונים ושירים ביידיש. "האהבה שלי לשפה הזאת מלווה אותי שנים, תמיד רציתי לחזור לשחק בה", היא משתפת.

את מרגישה שיש שינוי ביחס לשפה? צעירים מתחילים ללמוד אותה? קהל חדש מגיע לתיאטרון?

"עשו לשפה הזאת עוול, השפילו אותה, ויהיה קשה לשנות זאת. אבל אני באמת מקווה שילמדו אותה יותר, שתיאטרון היידישפיל יתרומם למקום שהוא היה בו בעבר, שעוד אנשים יגיעו לצפות בהצגות ביידיש. לא רק אני נפגעתי - גם סופרים ומשוררים נהדרים נעלמו. כיום, אם מישהו יגיד לך שהוא היה בהצגה 'כנר על הגג', האם הוא יודע שזה שלום עליכם? זו השאלה".

האם החזרה שלך לחומרים ביידיש, ובהם גם חומרים שכתב לך בעלך, מציפה שוב את הגעגוע?

"צביקה היה אדם מאוד מוכשר, פייטן בחסד, ובמופע יש חלק מאוד משמעותי שמוקדש לשירים ולמערכונים שהוא כתב לי".

הדנ"א היהודי

"באיזשהו מקום, 'הערב עם ליא קניג' הוא מחווה למפעל חייו של צבי שטולפר - שזה ליא קניג", מסביר ד"ר יניב גולדברג, דוקטור למשפטים ותיאטרון שמלמד במרכז ליידיש באוניברסיטת בר־אילן. גולדברג עורך ומביים את הערב הזה (בניהולו המוזיקלי של משה דנינו), וגם כתב את הספר "בימת חייה: שיחות עם השחקנית ליא קניג", שבו משתפת קניג ברגעים מכוננים בחייה וחושפת כיצד החיים והתיאטרון שזורים זה בזה.

"בערב הזה, בגלל המצב בישראל, בחרנו קטעים של הומור וסאטירה שאקטואליים להיום ושמסופרים דרך הדנ"א היהודי", מסביר גולדברג. "למשל, סאטירה פוליטית של איציק מאנגר, גדול המשוררים שרלוונטי עד היום, או מערכון בשם 'אורחים', שצבי כתב לה, שמדבר על תרבות הלארח ולהתארח בישראל.

"יש קטע שנכתב לפני 60 שנה ושעד היום הוא רלוונטי ומצחיק, וזה גם המערכון שליא עשתה כשהיא קיבלה את הפרס הראשון בישראל, פרס קלאוזנר - ואז עצרו אותה באמצע המערכון כי זה היה ביידיש. אמרו לה 'אל תשמיעי פה יידיש'. כדי לעשות תיקון לדבר הזה, עכשיו ערב־ערב היא תעלה את המערכון הזה ביידיש".

ליא מוסיפה: "אני מאמינה שאם צביקה היה חי היום, היה לו המון חומר לכתוב, והוא בהחלט היה כותב לי. בלי שום ספק הוא היה מעודד אותי לעשות את הערב הזה. אני שמחה שהלכתי עליו, כי אני חושבת שזה משהו שאני חייבת לעשות".

בתקופה הקשה שעוברת על כולנו, הערב שלך יספק קצת אסקפיזם לקהל?

"כל החומרים שבחרנו למופע שייכים לעם הזה. בספרות היידישאית יש את כל מה ששייך לנפש היהודית, למצב הכלכלי, הפוליטי והנפשי. אני מקווה שאנשים שיבואו למופע יקבלו שעה וחצי של נחמה ותקווה".

אחרי עשרות שנים בתיאטרון, את עדיין מתרגשת לקראת הערב הזה?

"בוודאי. אין דבר כזה לא להתרגש, זה מקצוע כזה. זה מקצוע שתמיד כל הזמן מתרגשים בו. זה מחייב אותך להתרגש. אם אתה לא מתרגש - תישאר בבית".

ב־24 באפריל, בעצרת הנעילה של יום השואה שתתקיים בקיבוץ לוחמי הגטאות, קניג נבחרה להופיע עם ביצוע מיוחד לשיר הפרטיזנים, מה שנוסך בה התרגשות מיוחדת. "אני אקריא ביידיש את שיר הפרטיזנים של הירש גליק, ויחד איתי תהיה על הבמה מקהלה ותשיר בעברית. לעמוד ולקרוא את השיר הזה 80 שנה אחרי שהרסו את העם הזה, ושנה וחצי אחרי 7 באוקטובר, ולהגיד שם בקול 'אנחנו כאן' - זה מאוד מרגש אותי".