אם יש בית אחד שלא ייחרב אף פעם זה עולם התרבות הישראלי

חורבן הבית.שנאת חינם. המילים האלו, שארוגות בנרטיב ההיסטורי והאמוני של מאורעות תשעה באב, הפכו כל כך רלוונטיות בשנה האחרונה, גם כשאין ממש בית פיזי לחרב. ניסיונות הרפורמה המשפטית שקרעו את העם והוציאו חלקים ממנו לרחובות והטבח הנורא של 7 באוקטובר, שהיה רק פרולוג אכזרי למה שבא בעקבותיו - כל אלה קרעו וקורעים את החברה הישראלית המפולגת ממילא, יצרו מחנות מדומיינים והציגו, על אף הסולידריות המופלאה בעם שהתגלתה עם פרוץ המלחמה, עד כמה המרקם האנושי כאן הוא רגיש, ועד כמה ניתן לפורר אותו בקלות.

אם יש בית אחד שהתגלה כחזק בימים אלה, כעמיד בפני ניסיונות פילוג נלוזים של פוליטיקאיםשרק רואים את טובתם, ושהפך לדבק שחיבר את שברי החרסינה של הנפש הפצועה שלנו, זה הבית התרבותי שלנו: האמנות.

המוזיקה העבריתקיבלה סגולות רפואיות והפכה לתחבושת עבור הלבבות שותתי הדם שלנו. אמנים ואמניות ירדו מיד לפגוש את האזרחים ההלומים והפגועים שעולמם חרב עליהם, כשפצועים בבתי חולים וחיילים בשטחי כינוס קיבלו בכל יום רסיסי אושר בדמותם של אנשי ונשות התרבות שלנו שהופיעו בפניהם, בוכים יחד אתם, ומנגבים להם את הדמעות.

הקלאסיקות העבריות, שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, חזרו שוב ושוב בחודשים האחרונים להיות כוח מרפא, מחזירים לכולנו את התקווה שאם אתמול היה טוב, יהיה גם מחר.

אנחנו עדיין בשיאה של מלחמה, נתונים לאיומי תקיפה חדשים בהמתנה מורטת עצבים. אבל גם בימים אלה אולמות התיאטרון מלאים בקהל מגוון מכל המגזרים ומכל המקומות ומופעי המוזיקה מפוצצים. זאת כמובן לצד תחושת הקהל, שעדיין שבוי בטראומה הקולקטיבית - שלא תיעלם עד שלא יחזרו כל החטופים והחטופות. אך אותו קהל מטולטל בדיוק מוכיח שוב ושוב עד כמה הוא צמא לאותו קתרזיס שרק תרבות ואמנות יכולים להציע.

החברה הזאת צריכה להשתקם ויש עוד דרך לעבור. אבל אם יש בית אחד שאני יודעת שישרוד את כל הטלטלות והמשברים, זו המורשת התרבותית שלנו, זו שלא תימחק ולא תיסדק ותזכיר לנו תמיד שאין לנו ארץ אחרת. שעם ישראל חי.