סיפר בדיחות וחגג על מחיאות הכפיים - נאום נתניהו הפך את המלחמה להצגה מהזן הפוליטי

נאום נתניהו בקונגרס | כל הערוצים, 21:00

כשביטלו את הריאליטי אתמול כדי להקדיש את הפריים־טיים לנאום ראש הממשלה בקונגרס, לא הכינו אותנו לכזו הצגה. ממש הופעת רוק. מחיאות כפיים סוערות כל דקה וחצי, סטנדינג אוביישן ממושך, שאגות, שריקות, קריאות עידוד קצובות וחגיגה של סיסמאות. כל להיטיו הגדולים של ביבי נכללו במופע, והקהל באולם - מחוקקים ומקורבים - הגיב בהערצה נלהבת כאילו אין מלחמה.

כל מלחמה צריכה גאלה, והשטיח האדום בוושינגטון נפרש לרווחה למעננו. 120 חטופים סובלים ומתים בעזה, חיי הישראלים נקטעו לפני תשעה חודשים וחצי, ובקונגרס האמריקני מוחאים כפיים לנתניהו, מוחאים כפיים לנועה ארגמני, מוחאים כפיים לחייל פצוע ולאב שכול, מוחאים כפיים לסיפורי אימה ולעמידתנו האיתנה, מוחאים כפיים לשבויים שנהרגו. כמו במסיבה של ניתוק.

הפעם הקודמת שבה נתניהו נאם בקונגרס היתה שבועיים לפני בחירות 2015. זה לא היה מועד אקראי, אלא נקבע כעוגן מרכזי בקמפיין הבחירות שלו. גם הנאום הנוכחי היה נגוע במניעים פוליטיים: אנחנו בעיצומה של מערכת בחירות בארה"ב, בעוד נתניהו מנסה לייצב את ממשלתו ולהשיב לעצמו תמיכה שאיבד בבייס.

לכן, במקום נאום עצוב על מצבנו, כזה שאולי יועיל לקידום עסקת חטופים ולחיזוק ביטחון ישראל, שיציף את הצורך בשחרורם המיידי - נתניהו סיפר בדיחות, עשה הסברה וחגג על מחיאות הכפיים. את הצפון הזכיר במשפט, על עסקה אפשרית כלל לא דיבר.

חמשת הערוצים ביטלו את שידוריהם כדי להשתתף בפסטיבל הפוליטי, ולקול מחיאות הכפיים (בעיקר של המחוקקים הרפובליקנים) הוא אכן הרגיש כמו קרנבל. כנראה שלרקוד על דם לצרכים פוליטיים, זה מנהג משותף לפוליטיקאים גם בישראל וגם בארה"ב.