בעולם אידיאלי לא היינו מציינות את יום האישה, וקריאה לשוויון מגדרי בהעסקת במאיות בתיאטרון הישראלי היתה מיותרת.
אבל מה לעשות שהעולם הוא לא אידיאלי. למעשה, רק לאחרונה קמפיין "50:50" של פורום יוצרות התיאטרון בישראל, שקרא לתיאטראות בארץ ליצור שוויון הזדמנויות לנשים ולהעסיק במאים ובמאיות באופן שווה, התחיל לשאת פירות.
לרגל יום האישה, וכדי לקבל תמונת מצב על עולם הבימוי בתיאטרון הישראלי, הפגשנו בין שלוש במאיות שעובדות כעת על הצגות חדשות בתיאטרון הקאמרי, מהתיאטראות הראשונים שיישמו את הקמפיין ושמעסיקים כיום במאיות ובמאים באופן שווה:
שירילי דשא (56), שמביימת את "להעיר אריות", מותחן שכתב יואב שוטן־גושן לפי ספרה של איילת גונדר־גושן; רוני ברודצקי (40), שמביימת את "טרטיף", קלאסיקה של מולייר; ותמר קינן (48), שמביימת את "נעמי ונורמה", מחזה מקורי שכתבו עירית קפלן ויואב בר־לב, על אחות סיעודית מובטלת מאילת שמטפלת בזקנה נרגנת במטולה, ושמגולל את הדרך שלהן יחד ממטולה לאילת.
"זה נושא שאני קמה איתו בכל בוקר, והוא מאוד חשוב לי. יש שלב בחייה של אישה שבו נרשמת התעוררת פמיניסטית, וכשזה קורה לך, ואת רואה פתאום מציאות שלא ראית קודם - קשה לא לראות את זה יותר", מספרת תמר. "לי זה קרה אחרי שהצטרפתי לפורום יוצרות התיאטרון בישראל, קצת אחרי הקורונה. שיחקתי בתיאטרון המון שנים, אבל אני מביימת רק מ־2016, ואז לא היו כמעט במאיות. אולי 10 אחוז. יזמנו כנס, עלינו עם סרטון מדהים בהשתתפות מלא יוצרות, התחלנו להציף את הנושא של 50:50 - ודברים התחילו לזוז".
"כשאני הייתי סטודנטית לא היו כמעט במאיות בכלל", מספרת רוני. "לא נראה היה שזה אפשרי, לא היתה לי דוגמה למישהי שעשתה דרך. אחרי כמה שנים הגיעו שיר גולדברג ואיה קפלן, שהיו מאוד משמעותיות עבור הדור שלי".
"ואני הדור שלא היה", מצטרפת שירילי. "הדור שלנו התחיל לביים בתיאטרון כשבהנהלות ישבו אנשים שנמצאים שם שנים, שלא זזו מהכיסא, וסביבם היו המון במאים, בעיקר גברים. היו כמה נשים בודדות, והמסר היה בעיקר שאי אפשר לסמוך על נשים במאיות, כי הן אמוציונליות וזה לא טוב לתהליך החזרות, וגם שאי אפשר לסמוך עליהן בענייני כסף.
"הרבה נשים מקבוצת הגיל שלי פשוט הלכו לטלוויזיה, וזה גם מה שאני עשיתי. בשלב מסוים הפסקתי להתדפק על הדלתות והלכתי לביים בטלוויזיה, כשכבר היו נשים והיה יותר קל. השינוי הראשון בתיאטרון היה כשאודי בן משה נכנס לנהל את תיאטרון החאן, ובא עם החלטה מודעת שיהיה רוב של נשים שמביימות".
מתי התחלתן לראות את השינוי?
תמר: "החאן באמת היה יוצא דופן מהרגע שאודי נכנס, היו בו 75 אחוז במאיות. בכל שאר התיאטראות זה עמד על 13-10 אחוז של במאיות. אני רואה מה קורה היום בתיאטראות השונים, ואני רואה את השינוי".
רוני: "ברמה האישית, אף פעם לא הרגשתי שהמגדר שלי פותח או סוגר לי דלתות, פשוט עבדתי ודברים התגלגלו. אבל לא היה לי מודל נשי, וכשאין מודל - קשה לדמיין את האופציה שאת בעצמך תהיי, וזה באמת בעייתי. אין ספק שדברים השתנו, וגם המודעות משתנה. בעבר פשוט לא היתה אופציה שנשים יביימו, וכשמנהל אמנותי ליהק את הבמאים שלו - הוא לא ליהק נשים. זה השתנה באופן מהותי, היום חושבים על הבמאי או הבמאית הטובים ביותר ומפסיקים לחשוב על זה מגדרית".
אתן מצליחות להיות אופטימיות ולהאמין שבעוד כמה שנים כל השיח הזה לא יהיה רלוונטי יותר?
שירילי: "במקומות מסוימים אני מרגישה שזה כבר בדרך לשם, אבל לא בכל התיאטראות. אפילו בתל אביב יש עדיין כאלה שלא התקדמו. וחבל. לאט־לאט זה יפסיק להיות אישיו".
תמר: "אני רוצה להיות אופטימית, כי יש איזושהי דרך סלולה, וברגע שהתחילו להיכנס במאיות זה הפך את כל היצירה למגוונת יותר, וכשהיצירה מגוונת יותר - גם הקהל מגוון יותר. בסופו של דבר אנחנו רוצים שיבוא יותר קהל ושיהיה קהל מגוון, וזה קורה באופן טבעי.
"אנחנו חיים במציאות שבה מעבר לטראומה המחרידה שאנחנו חווים בימים אלה, יש תזוזות טקטוניות משוגעות, אז אני מאוד רוצה להיות אופטימית - גם לגבי המדינה, וגם לגבי היכולת שלנו ליצור בה שוויון. לא רק מגדרי, אלא שוויון מלא בכלל".
רוני: "אני מקווה שאחרי הצעד שעשינו ייעלמו נקודות עיוורון נוספות, וגם בציבור יתחילו לרצות במודע לבוא להצגות שנשים מביימות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו