"בלילה אני בוכה - בבוקר אני הופכת לסיירת הכוח למען הילדים"

גם אני קמתי לפני יותר משבועיים לתוך סיוט, ומאז הלילות אינם לילות והימים אינם ימים. בעצם, מאז 7 באוקטובר הכל מרגיש כמו יום אחד ארוך. בצבא הייתי מש"קית חינוך בגבעתי, שירתי בצפון, ואני זוכרת היטב מה היה שם, במלחמה בתחילת שנת 2000. איבדתי שם הרבה חברים.

בחזרה לאוקטובר 23'. עכשיו אני אמא לאגם בת ה־6 וחצי וליונתן בן ה־5, ואני גם צריכה להיות החוסן של הילדים שלי וגם מרגישה מחויבות ורצון להגיע כמעט לכל ילד במדינה.

אני קמה בכל בוקר ויוצאת לעשות שמח כמה שרק אפשר, בנקודות השונות שאליהן מפונים הילדים מהדרום. גם לי נשבר הלב מבפנים, וגם לי יש התקף החרדה כשיש אזעקה והילדים שלי בבית ולא לידי.

אבל אני מבינה שאני חייבת. חייבת למדינה שלי, לדור שלם של ילדים פוסט־טראומטיים, ואין לי מקום לעצמי כרגע. אני נכנסת להתקלח וקצת בוכה, לובשת את הבגדים של מיקי ומרגישה שאני בסיירת הכוח לחייך, לצחוק ולרקוד - ושאף אחד לא יכול לעצור אותי.

גם במדיה אני נלחמת בכל מי שרק מנסה לדבר עלינו רעה. כרגע אני לא מעניינת. כרגע יש לי תפקיד - והוא להפיץ אור בתוך החושך שמחבלים נאצים הביאו אותנו אליו.

אני אמשיך בכל מקום שיקרא לי. סיירת האור והאומץ לתת חוסן לילדים שלנו. אני גאה להיות יהודייה בארץ ישראל, גאה בעם שלי, ברוח האחדות והאהבה, ולעולם לא אוותר על האור של הילדים שלנו.

הביאה לדפוס: מאיה כהן